פנינה דגן

פנינה דגן

25.7.1931 – 10.4.2018

תם פרק,

לא קל לכתוב מילות פרידה על אדם שהיה חלק ממך כל חייך, שעיצב את אישיותך, והעניק לך אהבה וביטחון אין סוף.

סיפור חייה של פנינה דגן שהונצח בספר המקסים "מחרוזת פנינה", הוא סיפור מופלא על ארץ ישראל היפה. בת לחלוצים שהרהיבו עוז לעזוב את חייהם בארצות נכר, ולעבור לארץ בלתי נודעת, נפגשו בשדה טבק, ולמרות כל הקשיים הקימו בית להם ולילדיהם.

זהו סיפורה של תינוקת שהוברחה לפלסטינה בתיבת מסע, על מנת שהבריטים לא יגלו כי משפחת התיירים אינם באמת תיירים, אלא מהגרים שחזרו הביתה לאחר מספר שנים של חיים בבולגריה, שם נולדה אמא.

אמא עזבה את בית הוריה בגיל 15, הצטרפה לפלמ"ח ללא ידיעת הוריה, לאחר שזייפה את תאריך הלידה בתעודת הלידה שלה, והגיעה להכשרת הפלמ"ח בקיבוץ עין-שמר, שם הכירה את ברטיקו, למורת רוחם של חבריה הגברים בהכשרה.

פנינה דגן אשת ספר, אשר עד ליומה האחרון, ערימה של ספרים ליד מיטתה. ובכל יום שהייתי מתקשר ושואל: "אמא מה את עושה?", היתה משיבה: "אני קוראת ספר".

אוהבת טבע בכל רמ"ח אבריה, שבכל שבת בבוקר היתה לוקחת אותנו הבנים, כל אחד בתורו, לטיול בשדות, בוואדי הקטן או הגדול, או בגבעות (עבורנו הם היו הרים) מענית. מוציאה את מדריך הציפורים של מנדלסון או מגדיר צמחים, מצביעה על פרח או ציפור, ומלמדת או בוחנת את אשר לימדה שבוע קודם לכן. ולא עזרו התחנונים, מדי פעם כאשר פשוט לא רצינו לקום מוקדם בבוקר, שבת בבוקר היה הזמן של אמא עם הבנים.

לעיתים התעמרו החיים באמא, תחילה כשאיבדה את אחיה הבכור אהרון על שמו אני נקרא, כאשר התאלמנה בגיל צעיר, וזמן קצר לאחר מכן כשאיבדה את איתן בתאונה טרגית. אך למרות מנות המרורים שספגה, מעולם לא התלוננה, וסירבה כי הטרגדיות האישיות שלה יעצבו את חייה.

סיפורה הוא סיפור נפלא של אהבה גדולה לברטיקו, לילדים ולשאר הצאצאים. מסירותה הקנאית למשפחה והרצון להמשיך ולהיות חלק ממשי בחיי בניה, לא מנע ממנה לתת לנו הבנים לבנות את חיינו על-פי דרכנו.

עכשיו הכל השתנה. שוב לא אוכל לצלצל כל בוקר לשאול: "מה שלומך?", ולקבל תמיד את אותה התשובה: "אני בסדר, אבל מה שחשוב באמת הוא איך אבי ואיתן", ואחר כך: "מה שלום עומר ומיה?" ורק בסוף: "תמסור ד"ש לחניתה".

נותר חלל שגם הוא יתמלא במשך הזמן בצהלות של נכדים ונינים, כי זו דרכו של עולם - דור הולך ודור בא. נוחי בשלום אמא יקרה, אישה אצילית  ומיוחדת. זכיתי. אוהב אותך.                                     
אהרון דגן 

אני אהיה בסדר אמא, אל תדאגי.

ידך רכה וחמה. בחוזקה אני אוחז בה ושנינו צועדים כך אל בית הילדים. אל תמהרי אמא, דבר לא יקרה אם פעם אחת נאחר. אל נא תמהרי גם לסגור את הספר, רק עוד פרק אחד אחרון ודי ודי, אני מבטיח.

בחוץ חושך וכל הילדים כבר מזמן ישנים. אז מי זה שאת צעדיו על המדרכה אני שומע? אני מזנק לחלון האם זאת את? שובי אליי אמא... אל תלכי.

בוא ילד את אומרת, בוא נלך לבדוק האם סביב הבאר בחרבת כרכור פרח כבר אירוס הארגמן, ואולי אפילו יאיר המזל וניתקל באדום החזה ששב מאירופה. אתה לא פוחד מהבאר העמוקה, נכון ילד?

אני אהיה בסדר אמא, אל תדאגי.

צר המקום עליי, אני מתקשה לשבת בכיתה אמא. המרחבים קוראים לי בוא... בוא אלינו ילד, אתה שלנו. אני יודע שראש המורה שלך רוצה אותי תלמיד שקדן, אבל אני לא עומד בפיתויי השדות הזהובים וההרים הכחולים שבמזרח. האם אני גורם לך צער? את תושיטי לי שוב יד חמה ולא תגידי מילה אחת של תוכחה.

אני אהיה בסדר אמא, אל תדאגי.

בעל-פה אני מכיר כל רחוב וסמטה במסלול הזורם לים, ממאיר ציון 1 שבפלורנטין ועד לבית ספרך בנוה צדק. אני מכיר את קולות הרוכלים, את עגלת מוכר הקרח, את צלילי פעמון איש הנפט מתחת לגזוזטרה שבקומה השנייה, ואת שוטר הסיור הבריטי ברחוב הרצל. אני יכול לדקלם על נקלה את שמות הנופלים בקסטל, בנבי סמואל, מנזר סן סימון, הר ציון ובית מחסיר. הלמות פטישי חוצבי הקברים המכים באבן הגיר של קריית ענבים, הולמת גם באוזניי. אני יודע עם מי לנת באוהל הברזנט, או בחדר הערבי הנטוש בדיר רפעת, בדיר עמר ובבית ג'יז, ואני יודע מי יצא לסיור הלילי ממערב ללטרון.

אל תפסיקי לספר, אין צורך לרחם על הילד, הוא יהיה בסדר אמא, אל תדאגי.

רוח אימתנית מייללת בלילה על פסגת ג'אבל ברוך, סערה של ממש וקר לי. מה למען השם אני עושה במקום המפחיד הזה, ואיפה עכשיו ידך החמה שתבלום בי את הרעד?

ממה את חוששת? למה את לא ישנה בלילות? אני אהיה בסדר אמא, אל תדאגי.

את שוכבת במיטה מחוברת לצינורות ומסכה על פנייך. קצב נשימותייך הקשות דועך לאיטו, ידך החמה מתקררת עם כל רגע שחולף, ואני היטב מבין שיותר כבר לא אוחז בה. שובי אליי אמא... אל תלכי.

אני אהיה בסדר אמא, אל תדאגי.

תמיר דגן

לסבתא האהובה שלנו

פנינה דגן, בעבור חלק גדול מהנוכחים כאן, היא אישה של רגעים גדולים: התל-אביבית האופנתית, הפלמ"חניקית הלוחמת, המחנכת הטובה, חברת הקיבוץ האהובה, הספרנית שתמיד יודעת להמליץ על ספר חדש; אבל בשבילנו היא סבתא. סבתא של הרגעים הקטנים:
של רעש הכלים הנשטפים מוקדם בבוקר, שמעירים אותנו משינה ערבה ישר לצלוחית מלאה גבינה לבנה עם עגבנייה טרייה מרוסקת - מעדן מלכים עבורנו.
של הכנת בואיקוס, עת סבתא "התגנבה" יחד עם סבא בשקט אל ביתנו מוקדם בשבת בבוקר, מניחה להורים לנמנם עוד קצת ומעסיקה אותנו בגלגול הבצק ובהמתנה מתוחה לעיגולי הבואיקוס הזהובים שריחם התפשט בכל הבית, וגרר אפילו את המבוגרים אל מחוץ למיטה.

של הלחם מטוגן המפנק ומלא הסוכר שנח על צלחת, לצד כוס שוקו חם בדיוק במידה הנכונה.
של עוגת התפוזים שמחכה לעומר ומיה בכל פעם שבאים לבקר.

של צלחת עם פירות טריים, שנקטפו עבורנו במהלך הצעידה היומית ב-5:00 בבוקר.
סבתא שזוכרת בדיוק מה כל נכד אוהב (אפילו שנים אחרי שבגרנו) - מילקי לעומר,  חלב עם בננות לשגב, גבינת חמד לנוית, פרווה לארד ושני, וביצי קינדר במגירה הסודית עבור הנינים.

סבתא הייתה מקור גאווה גם בשאר התחומים:

לא לכולם הייתה סבתא כל כך אופנתית, שתמיד הסתובבה (וגם סובבה אחריה...) עם שמלות יפיפיות ובגדים מיוחדים ממחוזות רחוקים, שמתאימים בדיוק לחגורה, לנעליים, לתיק ואפילו לתכשיטים ולשפתון.

סבתא שמטיילת עם סבא בכל העולם, ושתמיד הם חוזרים עם סיפורים מרתקים, אך חשוב מכך, עם מתנות מופלאות שאין לאף אחד.

סבתא שמכירה את תל אביב כמו את כף ידה. לוקחת למוזאונים, לסרטים, מראה את הבית והרחוב בו גדלה, ומספרת על ילדותה בעיר הגדולה, על קום המדינה, על הפלמ"ח - סבתא צברית לוחמת.

מתנה מסבתא, זה כבר ידוע, מקבלים ספר. בתוך הספר, באופן קבוע, מצאנו תמיד בפינה השמאלית של העמוד הראשון, הקדשה שנכתבה במיוחד עבורנו ומתוך מחשבה רבה, בכתב ידה היפה והמסודר של סבתא. 

לישון אצל סבתא זו תמיד חוויה:

הולכים לאכול את האוכל של חדר האוכל, שבעיני סבתא הוא הכי טעים בעולם, רוכבים על האופניים לספריה, שם סבתא ממליצה על עוד ספר חדש ומרתק שיצא, מטיילים בקיבוץ אל המשפחה והחברים והולכים לזרוק כביסה. שיגרה אצל סבתא היא חשובה ומוקפדת, וכוללת גם שנת צהריים שעליה אין לוותר (ואנו שירשנו את חשיבות שינה זו ממנה, מנחילים אותה הלאה לדורות הבאים). טיול בקיבוץ עם סבתא תמיד לוקח שעות, ולא כי הקיבוץ גדול, זה פשוט כי כל 5 צעדים סבתא נעצרת לדבר עם מישהו אחר. מחייכת, אומרת "שלום עליכם", ושואלת "מה נשמע" מתוך עניין אמיתי (ולכן פעמים רבות גם זוכה לתשובה כנה, מה שמאריך את הטיול עוד יותר). אנחנו, הנכדים, צועדים לצידה בגאווה - איך סבתא מכירה את כולם וכמה כולם אוהבים אותה.

הכי חשוב בעיני סבתא כשבאים לעין-שמר, ועל זה יש להקפיד ללא ויכוחים, זה להביא משהו חם. כי לסבתא תמיד קר ולכן חשוב שגם לנו יהיה חם (גם אם יש 30 מעלות בחוץ).

הייתה לנו סבתא של המון רגעים קטנים, שהרכיבו לנו את הסבתא הכי גדולה מהחיים!

סבתא יקרה ואהובה, איך נפרדים? מבטיחים לספר לדורות הבאים על כל המאורעות המרתקים שחווית בחייך, להעביר הלאה את האהבה לספרים וסיפורים, והכי חשוב, מבטיחים לשמור על המשפחה החמה והמלוכדת שכל כך הייתה חשובה לך!

אוהבים וכבר מאוד מתגעגעים, הנכדים: ענבר, נוית, עומר, מיה, שגב, ארד ושני.

פנינה אחותי האהובה, 

ביום עצוב זה ובמעמד כל כך כואב, אני רוצה לחגוג את חייך ולא את העצב של לכתך מאיתנו. היית לי כאם - אוהבת, תומכת ומלווה, בכל שלבי התפתחותי בחיים. את וברטיקו הבאתם אותי לעין-שמר בגיל 12, בהסכמת הוריי כמובן, וכאן הנחלת לי שלוש אהבות שהשפיעו על חיי עד היום:
את האהבה לעין-שמר, למקום הזה, שליוותה אותי כל חיי, כולל חיי בחו"ל. אהבה זו שלך ושל ברטיקו, החזירה אותי ואת משפחתי לכאן, לבית שאת נתת לנו עד יומך האחרון.
את האהבה למחול, מאז אותו יום שלקחת אותי לראות מופע מחול ב"הבימה". אהבה שנשארה איתי, ליוותה ועיצבה את חיי ואת דרכי.

את האהבה במעטפת המשפחה, את בנייך שהפכו להיות אחיי, ואת הדוגמה לחיים של אופטימיות ומשפחתיות, שאני נושא איתי כל הזמן.
כן כזאת היית - מלאת אופטימיות, אהבה ורצון למצות את החיים. כמורה שגידלה דורות של תלמידים, נתת להם תמיד את התחושה שהם בנייך, והיית מורתם לחיים. היית מלאת רצון לחבוק ולראות את העולם, וטיילת בלי סוף בארץ ובחו"ל. יחד עם ברטיקו גידלתם משפחה מפוארת. גם ברגעי הקושי בחיים, כשברטיקו ואיתן נפטרו, התגברת ונשארת עם החיוך וראיית החיים היפה שלך.

עברת הרבה בחייך, מאז הילדות בפלורנטין, הפלמ"ח, ההגשמה בקיבוץ, גידול המשפחה ועד ימיך האחרונים, תמיד הייתה לך האמירה ש"יהיה בסדר". היית הילדה הכי יפה בפלמ"ח והילדה הכי יפה בעין-שמר, אבל נפשך הייתה יפה יותר והקרינה דרך עינייך את האור שנתת לבנייך, לכלותייך ולמשפחתך כולה. את היופי הזה, את האור הזה, אני רוצה לזכור, עלינו לזכור, ויודע שכולנו נזכור. תמיד תהיה נפשך וזיכרונך עטופים באורך. נוחי בשלום אחותי היקרה. גדעון אברהמי

פנינה באה אלינו מאוהלי הפלמ"ח, שהיו ממוקמים בפאתי חורשת האורן. לצד בתי הילדים הלבינו האוהלים בהם גרו חבריה ליחידה של פנינה. מדי פעם היו חבריה יוצאים למשימות קרביות, ולעיתים חלק מהם לא חזרו. חברים רבים איבדה פנינה במהלך מלחמת השחרור, והיא נצרה את זכרם בליבה.

פנינה ואחיה

במהלך השנים בנתה פנינה משפחה ביחד עם ברטיקו, ונולדו להם שלושה ילדים: אהרון, איתן ותמיר. נראה היה שהחיים מחייכים לזוג השמח ואוהב החיים. פנינה הפכה למורה, לימדה בחברת הילדים, והיתה פעילה בחיים התרבותיים של הקיבוץ. אוהבת ספר ותרבות, ועד ימיה האחרונים נהגה לקרוא ולהפיק מכך הנאה רבה.

שנים רבות חיו לצידה בקיבוץ, אחיה גדעון והוריה.

במהלך השנים באו עליה אסונות כבדים. מותם של איתן וברטיקו, קטע את רצף החיים האופטימיים והשמחים של פנינה.

יחד עם גדעון ופיט ומשפחותיהם, המשיכה לבנות את חייה בקיבוץ. גם כשחלתה המשיכה למצוא עניין בקריאה ובפעילות תרבותית בקיבוץ ומחוצה לו. עד שלא יכלה יותר.

פנינה היתה חלק משמעותי בפאזל חיינו בעין-שמר. נזכור אותה כפרח יפה, ייחודי ומעשיר בגן הפרחים האנושי שלנו. יהי זכרה ברוך.

אבישי גרוסמן

פלמ"ח 1948. מפקדת הפלוגה בית ג'יז.

עומד רביעי משמאל - דדו המ"פ,

עומדת רביעית מימין - פנינה.

פנינה
אם ישאלו את בני קבוצתי מי הדמויות שהשפיעו עלינו ועיצבו אותנו, אני חושב שאצל כולם פנינה תככב בראש הרשימה.

פנינה חינכה אותנו יחד עם מרים בן אברהם ז"ל, מכיתה א' עד סוף כיתה ו'. אנחנו כילדים קטנים שלא היתה לנו יד בדבר בחירתה לחנך אותנו, זכינו בפנינה האמיתית, פנינה הפלמ"חניקית, החכמה והיפה, שידעה בכישרון רב לעצב אותנו כקבוצה, ויחד עם זאת למצוא ולטפח אצל כל אחד את חוזקותיו וכישרונותיו. פנינה לימדה אותנו את אהבת המילה הכתובה והספר. זכורים לי הסיפורים שקראה לנו, גם כשכבר למדנו לקרוא בעצמנו. לשמוע מפנינה סיפור, היה תמיד מרתק ומעשיר יותר. כחובבת טבע וטיולים, הנהיגה טיול שבועי, וכך מצאנו את עצמנו כל יום שלישי גומאים מרחקים, כשפנינה בראש עם המשקפת תלויה על הצוואר ומגדיר צמחים ביד. כל שבוע למקום אחר ולפי עונות השנה, לאלון הנבוב ולמאגרים, לפרדס ולהרי מענית. טיולים המעשירים את הידע על הסביבה, הצמחייה והחי. למדנו מפנינה לזהות פרחים, פרפרים וציפורים, ולמדנו מהדוגמא האישית של פנינה ערכים של עזרה הדדית ואהבת האדם. פנינה החדירה בנו את אהבת המקום והארץ, והכל היה בליווי סיפורי מורשת וידע עצום, הרי היה לה חלק בבניין הארץ והגנתה. לפנינה היתה יכולת להבדיל בין עיקר לטפל, למרות שמה שהיה בעינינו הילדים העיקר, לא בהכרח היה כך גם בעיני המערכת החינוכית הדי קשוחה, שהיתה נהוגה בקיבוץ בשנות השישים והשבעים. פנינה, בחוכמתה, תמיד ידעה למצוא את

שביל הזהב, לשים גבולות וגם לאפשר. אני יכול להגיד בביטחון שחלקה של פנינה בילדותנו המאושרת והעשירה בקיבוץ, היה גדול.
גם אחרי שנפרדנו, פנינה המשיכה ללוות כל אחת ואחד מאתנו, ותמיד היתה מעודכנת בפרטים והכירה את המשפחות שהקמנו ברבות הימים. "הרי אתם הילדים שלי" נהגה לומר. לימים, כשחגגנו 50, הזמנו את פנינה ומרים למפגש נוסטלגי. סיפרנו שם בין היתר גם על "הפשעים" הקטנים שלנו, שהיו נעשים בדרך כלל בשעות הלילה, לאחר ההשכבה, כאשר היינו נשארים לבד. בגיל 50 כבר אפשר היה לספר לפנינה על ההתגנבויות לסרטים של המבוגרים, על סחיבת הסיגריות מהמתנדבים והניסיון הראשון לעשן אותן, ועוד כל מיני מעשים שהשתיקה יפה להם גם היום. פנינה חייכה ואמרה: "מה, באמת חשבתם שלא ידעתי?".
בשנים האחרונות היינו שכנים, ויצא לנו להיפגש על המרפסת שלה. פנינה היתה מספרת לי על ספרים שקראה, על טיולים שעשתה בחו"ל, סיפרה על משפחתה שאותה היא כל כך אוהבת וגאה בה. למרות הקושי שהגוף הציב בפניה, היא היתה אופטימית וחיונית, וכמו תמיד היה לי כיף לשוחח איתה ולשמוע עוד פעם סיפורים כמו אז בילדותנו... פנינה היתה ישראל היפה תרתי משמע, מלח הארץ והקיבוץ.
היי שלום מורתנו האהובה.
עידן יגודה