יזכור עין-שמר

קדיש עין שמר

2016-05-21T01:03:00.000-07:00

אשרי ההולך בתלם היום-יום הארוך עד קצהו

אשרי הנאמן אשר ללא ליאות כיתף את המשא הכבד

אשרי הבונה, הנוטע, מעמיק השורש עב הגזע, אשר גם ליבו, חלבו ומאודו

אשרי המגשים חלומות נעוריו הילוכו כבד -

אבל ליבו כציפור בין העפאים

אשרי העוצם עיניו וסביבו שחוק-ילדים המולת

בעלי החיים והכנף, המלאכה והחרושת ורשרוש העצים

אשר נטע אויר המולדת ימתק לו משורת מימיה ועוני

לחמה הפריחו את האדמה

אשריו וכי יאסף אל האדמה ימתקו לו רגבי עפרה

והאדמה אשר חונן והרוה תשיב לחיקו אהבה

.............................................................

מעין קדיש "תהילי עין שמר" / עלי אלון

חנן בן-יהודה

2011-09-26T00:26:00.000-07:00

חנן בן-יהודה: עצב, שמחה ותקווה

חנן נפטר בשיבה טובה, בן 88, צלול עד יומו האחרון, מוקף במשפחתו המסורה שהעניקה לו אהבה רבה בשנות זיקנתו, ובעיקר מאז נפטרה נורי.

חנן ידידי ושכני, שנים רבות התבדחת כשביקרנו אצלך: "אתה תכתוב את ההספד עליי". היום אני פורע את השטר באהבה.

כשאני מסתכל אחורה על חייו של חנן פלא בעיניי, ובולט במיוחד, מה הספיק האיש הזה לעשות ומה עבר עליו. בהתחלה – משחק הגורל של הפליט היהודי בגולה המיטלטל מארץ לארץ – ואחר כך בארץ, בקיבוץ, בהמון פעילות, יוזמה ותפקידים.

כשחנן מסכם את חייו הוא שואל את עצמו שאלה מאוד אקטואלית בימינו הקיבוציים האלה: "האם הקיבוץ הצר את צעדיי או להיפך – איפשר לי לנצל עד תום את יכולותיי ואת האפשרויות הפתוחות שהיו לי". והוא משיב: "מחוץ לקיבוץ יכול אדם להיות פקיד באותו מוסד 40 שנה, או מורה שמסלול קידומו מוגבל עד ל"מפקח". מבחר אפשרויות הבחירה – פרט לאחוז קטן של אנשים – הוא מוגבל ביותר. הם "תקועים". אני מיציתי את כל היכולות והאפשרויות ועסקתי בשטחי עבודה ופעילות מגוונים לפי בחירתי - כולל ענף הצאן שאהבתי. עשיתי ותרמתי לכלל ככל יכולתי".

חנן מימש במלואם את יכולתו ואת אופיו הפעיל, המאמין והחברתי-פוליטי, כשהגב הקיבוצי-תנועתי משמש לו כמקפצה וביטחון כלכלי.

אינני חושב שאילו חי בחוץ היה מגיע לסיכום אופטימי כזה. מסר חשוב לכל הממורמרים!

נסקור במעוף את חייו רבי התהפוכות וההרפתקאות. הם מתחלקים לשתי תקופות עיקריות.

חנן נולד ביגוסלביה בשם ארווין. כשהיה בן שלוש המשפחה "התקדמה" ועברה לווינה ומשם לגרמניה. הם ישבו באיזור כפרי והאב, עורך-דין, היה מגן על הכפריים בבית-המשפט נגד השלטונות. הנאצים לא אהבו את זה והקציבו פרס גדול על "ראשו" של האב.

כשחנן היה בן 10 הם גורשו מגרמניה והגיעו שוב לווינה ועם גבור האנטישמיות ועליית היטלר לשילטון – שוב ברחו ליוגוסלביה. חנן היה איש ללא אזרחות וללא מולדת. בשום ארץ לא קיבלה המשפחה אזרחות.

ביוגוסלביה הוא מצטרף ל"שומר הצעיר" ומדריך בקן.

בזמן המלחמה, ב-1942, הוא עולה ב"עליית הנוער" של הנרייטה סולד – ברכבת דרך יוון, טורקיה ולבנון – במלון בטורקיה הוא פוגש לראשונה את נורי, ושוב הם נפגשים במחנה בעתלית, בעת הריסוס ב-די.די.טי.

כך מתחילה התקופה השנייה.

בקיבוץ היוגוסלבי שער העמקים, הם מתחנכים שלוש שנים בחברת הנוער – כבר שם הוא מדריך בקן. משם הם עוברים לשנה לקיבוץ עמיר ומשם – לאחר פגישה דרמטית עם מאיר יערי – מקבלים את הדין ומשלימים את עין-שמר.

מפה – ועד סוף חייו – מתחיל סיפור הממלא אותי פליאה, ועל כך בראשי פרקים – שכל אחד מהם הוא חומר לרומן בפני עצמו.

הוא מתחתן עם נורי "אהבת חיי" ש"דחפה אותי תמיד קדימה וטענה שאני צריך ויכול להיות חבר כנסת". עד פטירתה הם מקיימים זוגיות מאושרת, מלאת אתגרים, אופטימית, צוחקת – שאוֹשרה נשמע בקיבוץ בצחוקה המתגלגל של נורי וזאת למרות - ואולי דווקא - בגלל נפילתו של אבשי במבצע ליטני.

שלוש שנים ראשונות עבד בצאן. אחר כך ריכז שנתיים את קן השוה"צ ברחובות.

בשנים הראשונות של המדינה הוא כותב פלייטונים בעיתון "למרחב" לסירוגין עם דן בן אמוץ וע. הילל.

אחר כך יצא לשלוש שנות לימודים בסמינר הקיבוצים.

16 שנים היה מורה ומנהל בית-הספר הנפלא שלנו וכל ילדי התקופה ההיא זוכרים לטובה את השנים האלה ואת הצגות הסיום היפות.

מכאן מתחילות שנים רבות של פעילות במפלגה, מרכז את הסניפים הגדולים בבת-ים, ירושלים ורמת-גן-גבעתיים, מכתת רגליו בין המפעלים ונואם בפני הפועלים, מארגן טיולים, מסיבות, משקיע את כל מאודו – מאמין עד כלות בציונות הסוציאליסטית.

ואז, בגל הגדול של העלייה הרוסית עם פתיחת השערים הם יוצאים עם אבשי, הבן הצעיר, לשליחות של שלוש שנים בווינה, השער שדרכו זורמים העולים. כשהם חוזרים לגיוס של אבשי לצנחנים – הוא נהרג.

בבחירה הקשה שלאחר נפילת הבן, נורי וחנן בוחרים בחיים, באופטימיות. תמיד הופתעתי מחדש לגלות שהם היו – יחד עם בניהם – משפחה צוחקת, שמחה, מלאת פעילות.

15 שנה הוא מכהן ב"יד לבנים" ומרכז את מדור השכול של התנועות הקיבוציות "למרות שזה לא התאים לאופי האופטימי שלי". הוא מטפל אישית באלפי הורים שכולים, מזריק להם את שמחת החיים האופטימית שלו (אחר במקומו בטח היה הופך לפסימי לנוכח אלפי הנופלים האלה והוריהם). הוא יוזם אין סוף מפעלי הנצחה. מראיין את המשפחות השכולות של נופלי הקיבוץ הארצי – קרוב ל-700! - ומוציא אוגדנים, ספרי הנצחה. יוזם את אנדרטת ההנצחה ב"יד יערי" ואת האנדרטה ביער הקיבוצים.

יוזם מפגשי שלום עם המשפחות השכולות הפלשתינאיות – פעמיים הם מבלים סוף שבוע ברצועת עזה במפגש משפחות שכולות משני העמים למען השלום.

במשך 30 שנה, שנה שנה, אזכרה לאבשי בהשתתפות חייליו מהצנחנים. גם לבניו הוריש את הפעילות למען השלום והם הולכים לבתי-הספר לספּר על אחיהם והוריהם.

בין לבין היה גם שלוש שנים מזכיר הקיבוץ ביחד עם מנו.

בשנים האחרונות הרבינו לדון איתו בפגישותינו על טעם החיים, גורלה של הציונות לאור התדרדרות המצב במדינה, על הקיבוץ. תמיד סיכם את חייו בחיוב, למרות הכל: "נתתי הכל למען הקיבוץ והמדינה מתוך אמונה שלמה – אפילו בן..."

נקודת מפנה עצובה בחייו היה מותה של נורי. למרות שבניו וכלותיו ונכדיו סעדו אותו באהבה – הסתנן לחייו עצב חדש, שלאט לאט דירדר את רוחו ואת גופו, טעם החיים כמו ניטל ממנו וגם הגיל עשה את שלו. זה מחירה של זוגיות מאושרת.

הוא חזר והדגיש שהקיבוץ על שירותיו מטפל בו נפלא ויש לו רק מילות של שבח ותודה.

אני אזכור אותך, חנן, כמי שעליו נכתב ההספד הקיבוצי: "יהיו לנו חייך לנחמה ולתקווה". כסמל לאדם ולמשפחה שעלתה מתהום השכול אל החיים, השמחה, הצחוק והאופטימיות. סמל לנצחון החיים על המוות.

ואם אתה יכולתָ – כל אחד יכול, ואפילו חייב! עלי אלון

אני רוצה שתדעו

אני רוצה שתדעו שסבא וסבתא שלי היו זוג.

אני רוצה שתדעו.

אני רוצה שתדעו שהם היו אנשים מיוחדים.

הם תמיד היו שמחים (חוץ מיומיים בשנה).

אני רוצה שתדעו את זה שקיבוץ, זו מילה שעטופה בשבילי בפרילי מהכלבו וגלידה בשלושה צבעים עם קרטון שחותכים בסכין,

בשבילים לוהטים בחום של היום, סדינים לבנים על הספה האדומה, רעש של מזגן צהריים, שסק חם מהגינה ופיטנגו מהשכנים.

אני רוצה שתדעו שלסבתא שלי כאב.

אני רוצה שתדעו שאני מחכה כבר ליום הילד.

אני רוצה שתדעו שסבא שלי בכה.

אני רוצה שתדעו שהיו להם בגינה שושנים בצבע בורדו כהה, עם ריח כזה של חופש.

אני רוצה שתדעו שסבא שלי היה צייר

אני רוצה שתדעו שסבתא שלי הייתה זמרת אופרה.

אני רוצה שתדעו שהם היו שחקנים.

אני רוצה שתדעו שהם איבדו בן.

אני רוצה שתדעו שסבא לקח אותנו לבריכה ועשינו מה שאנחנו רוצים.

אני רוצה שתדעו שתמיד בברכה הקטנה או הגלויה מהקיבוץ שמודבקת על השוקולד ליום ההולדת,

יש גם כסף.

אני רוצה שתדעו שסבא שלי עזר לסבתא שלי ושהם עזרו לנו.

אני רוצה שתדעו שהיו לנו חיים טובים ביחד, במשפחה.

אני רוצה שתדעו שתמיד ידענו איפה אתם מחביאים את המסטיק בזוקה.

אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם,

ומתגעגע, טוהר בן יהודה

מרים עין דור – ריפתין

2011-07-15T02:14:00.001-07:00

מרים עין דור – ריפתין

1.12.1950 - 19.2.2011

לזכרה של חברה יקרה // יהודה ברכה

היכרותי עם מרים החלה בנסיבות פרוזאיות. היו לנו מספרי כביסה זהים – שלה מהקיבוץ שממנו באה. לעתים קרובות עשינו חילופי כביסה. במרוצת הימים התברר לי שאני מוצא שפה משותפת גם בשיחות חולין ולאט לאט עברו השיחות מ"שלום" ו"מה שלומך" לחילופי דעות בנושאים שונים.

אזכיר שתיים מהן: קראתי את הספר על טרוצקי ובהזדמנות העליתי זאת בשיחה עם מרים. התברר לי עד מהרה שמרים מצויה בפרטים המוזכרים בספר. היא הדגישה את המאבק האידאולוגי בין הגרוזיני המכוער והאכזר לבין טרוצקי שהקים את הצבא האדום. בסערת העימות החריף בין שני הענקים, ידו של סטלין הייתה על העליונה. טרוצקי גורש מרוסיה ולבסוף שליחיו של סטלין רצחו אותו בארץ גלותו. בקיאותה של מרים הפתיעה אותי.

ודבר שני: היה ויכוח בין שני חברים בעלי עמדות שונות. שוחחתי על כך עם מרים. תוך חילופי הדברים, עודדה אותי מרים לכתוב את הדברים שאמרתי. היא דאגה שזה יתפרסם בדף הירוק. וכך לאורך שנים שוחחנו על נושאים שונים ובכל פעם יצאתי מהשיחה מרוצה עד מאוד.

יש בליבי פינה ידידותית לזכרה של מרים. יהודה ברכה

דברי פרידה

// אבישי גרוסמן

מרים עין דור, לימים ריפתין, הייתה חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי שלנו. חריפת שכל, מעורבת במתרחש ובעלת דעה עצמאית. מרים נולדה בקיבוץ איילון והייתה חברה בו במשך שנים רבות. בגיל צעיר הפכה מרים לעיתונאית פעילה, הייתה עורכת מוכשרת המקפידה על כול פרט. שנים לא מעטות עסקה בהוראה ובחינוך וראתה בעיסוק זה חשיבות עליונה. כבר בגיל צעיר קיבלה עליה לערוך את "השבוע בקיבוץ הארצי" ולאחר מכן ערכה את "חותם" ואת "הדף הירוק". דרוש היה אומץ וחוכמה כדי לתמרן בין הרצון לאפשר חופש ביטוי מלא לחברי התנועה לבין רצונה של ההנהגה לדלל את יכולת החברים להביע את כול אשר עם ליבם. ומרים עמדה באתגר עדין זה בכבוד.

למרות מגבלותיה הפיזיות נאבקה מרים על זכותה להיות מועילה לחברה ולקחה על עצמה עוד ועוד עבודות כדי להעלות את יכולתה לסייע לקיבוץ מבחינה כלכלית. היא התמחתה בעריכת ביטאונים רפואיים, עבודה שדרשה התמצאות בתחומי רפואה שונים ורגישות אנושית רבה.

מרים האמינה בכול ליבה ביכולתו של הקיבוץ השיתופי להתקיים. בשנים האחרונות ערכה את "במקום" העיתון של הזרם השיתופי. רצונה העז היה לחזור לעריכת העיתון שראתה בו ביטוי לאמונתה הקיבוצית. את סבלה הגופני נשאה מרים בצנעה והייתי אומר אפילו בגבורה.

יהודה טיפל במרים במשך שנים במסירות גדולה. היה מלווה אותה במהלך אשפוזיה בבתי חולים וסועד אותה בהיותה בבית. ניכר במרים ויהודה שהצליחו לבנות ביחד קן משפחתי שהכיל בתוכו הבנה הדדית ופרגון דו צדדי. רות, בתה היחידה הייתה אהבת חייה של מרים. ביחד המשפחתי של משפחת ריפתין – עין דור היה מקום של כבוד לכול אחד מבני המשפחה. מרים הייתה חלק בלתי נפרד מהווית החיים במקום הזה, ביתנו המשותף. הסתלקותה יוצרת חלל שנתקשה למלאו.

במרקם העדין של קיבוצנו נשברה חוליה. מרים נפטרה בעוד אנחנו ממשיכים לפסוע בדרך הארוכה המוליכה אל הניסיון לעצב מחדש את אורחות חיינו במסגרת הקיבוצית. אני משתתף בצערם של יהודה, רות, יהודית, מאיה, חגית, דנה ויתר בני המשפחה. נזכור את מרים ונשאב מאישיותה ואמונת חייה כוח כדי להמשיך ולקיים את החברה הקיבוצית שלנו שמרים כול כך אהבה והאמינה ביכולתה ובזכותה האנושית להתקיים.

יהי זכרה ברוך. אבישי גרוסמן

מרים יקרה

קשה לקרוא מילות פרידה כשרק לפני 3 חודשים קראנו לך מילות ברכה ליום הולדתך ה-60.

יום הולדת שנערכה באווירה חברית עם כל החבורה , בתחושה עליזה, משפחתית, חמה, כפי שאת ויהודה כל כך רציתם.

היו אלו שעות מהנות עבורך, שבהם שמעת המון מילים חמות על אישיותך המיוחדת.

גם היום כולנו פה, באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה ולהגיד לך מילים שלא הספקנו או לא אמרנו מספיק.

מרים היית אישה מיוחדת במינה, בעלת יידע עצום בכל נושא ונושא, תענוג היה לשוחח איתך וללמוד ממך דרכי התבוננות על החיים, על האנשים המובילים אותנו, על התפתחויות היסטוריות ועל רפואה. כשהיינו צריכים עזרה במציאת רופא מומלץ, שלפת מזיכרונך החד את השם המתאים, והוספת רקע ומומחיות של הרופא המומלץ.

פיתחת לעצמך מערכות יחסים עם כל אלו שראיינת במשך כל השנים ואלו הפכו להיות חברייך.

הרגישות שלך לאנשים , חברים, ההתרחשויות בקיבוץ, המשפחה והחברים היו נר לרגלייך.

מרים היית אמא גאה ומאושרת לרות שאותה אהבת אהבת נפש. שיתפת וסיפרת על הצלחותיה , במוסיקה, הידע שלה בקולנוע, הצלחותיה באוניברסיטה, זכור לי איך השווצת כמו כל אמא פולנייה טובה כמה יפה רות יודעת לשיר ואכן היא הנעימה מזמרתה כשהייתה קטנה ועשתה עוד את מה שאמא ביקשה. סיפרת עליה סיפורים בעיניים נוצצות מאושר.

רות הענקת לאמא את האושר הגדול ביותר שיכולה בת להעניק לאמה.

היית, מרים, אמא למאיה, חגית דנה וסבתא לנכדים עליהם סיפרת ודיברת בהמון אהבה. אימצת אותם אלייך בלב פתוח רחב ואוהב.

הייתם מרים ויהודה זוג מיוחד במינו, אהבת את יהודה, קיבלת אותו כמו שהוא בכל כך הרבה כבוד ואהבה ויהודה החזיר לך בכל ליבו בטיפול, סיעוד, תמיכה עידוד ואהבה.

יהודה דאג לדרבן אותך, לעודד אותך לעבוד, ודאג להסיע אותך לתל אביב בימים שלא יכולת לנהוג לבד, תמך וטיפל בך בימים הקשים שעברת.

אחת מאהבותיך הגדולות הענקת ליודיתקה. הייתן אחיות יוצאות דופן, הקשר ביניכן היה מופלא.

דאגתן אחת לשנייה ללא תנאי.

בחודשים הקשים לחייך היית במחשבתה ובליבה של יודיתקה כל שעות היום והלילה ואת, ידעת להעריך את מסירותה ודאגת לבריאותה ולמאמציה אפילו בימים שהרגשת כל כך רע.

מרים , החודשים האחרונים לא היטיבו איתך, השהות הממושכת בביה"ח, התלות בסובבים אותך העיקו עלייך. אך גם בימים אלו שמרת על אופטימיות ותקווה, ידעת להודות לכל מחווה שעשו למענך, להתעניין באחרים ולדאוג לשלומם.

אתמול עד הדקות האחרונות לחייך, היו לצידך יהודה ורות, מרעיפים את אהבתם, דואגים לתנוחה הנוחה , לשלומך ולהיטיב איתך. אחרי שנפרדת מהם, נפרדת גם מהעולם והחזרת את נישמתך לבורא. הגוף לא היה יכול לשאת יותר את הסבל הרב שעבר, הוא התעייף.

הגעת עכשיו למנוחה טובה, הסבל, מרים, מאחוריך. היי שלום. אוהבים - נאוה ויהודה רוה

נחמיה אלפרוביץ

2011-07-15T02:05:00.000-07:00

נחמיה אלפרוביץ
1912-2011

אחרון הוותיקים
נחמיה אלפרוביץ, אחרון הוותיקים מייסדי הקיבוץ, נפטר בשנתו, כמעט בן 100, מות נשיקה לו זוכים הצדיקים הנסתרים. הוא היה כה ענו וצנוע, לא מתבלט ונחבא אל הכלים עד כי נדמה שאפילו המוות שכח אותו – אולי רצה ששריד אחרון מהם לא יכלה מן העולם כדי להזכיר לנו משהו שאולי שכחנו...

אחרון הוותיקים. עם מותו נחתמה תקופה. המסמר האחרון שחתם את ארונו חתם תקופה. איך נוהג לומר אלי רוטמן באידיש: "הקיבוץ אין דר עארד", "הקיבוץ כבר באדמה". עם מותו יורדת לקבר והופכת לאגדה, להיסטוריה, תקופה שלמה.

הוא היה מאותה עיירה של יצחק גור, וגם בקיבוץ היו שכנים וידידים. יחד עוד הספיקו, באחרית ימיהם, לנסוע לבקר בעיירת הולדתם, קורניץ, המרוחקת 100 קילומטר מווילנה, ומצאו שדבר לא נשאר מ-1800 יהודיה, כולם, גם משפחותיהם, הושמדו – אפילו את בית-הקברות בקושי מצאו והקימו שם מצבה.

קורניץ – פירוש השם "הנשרפת", "הבוערת". הבתים העשויים עץ עם גגות הקש היו נשרפים כל שנה. יחד למדו ב"חֵדר", יחד בבית-הספר "תרבות" ובקן השומר-הצעיר. כתב יד נהדר היה להם, בלי שגיאות כתיב, כמו אצל המתבוללים אנשי הערים הגדולות. תראו את פנקס השירים העבריים של נחמיה מהקן – איזה יופי!

נחמיה התייתם מאביו בגיל צעיר ונאלץ – במקום להמשיך את לימודיו בווילנה, לעבוד לפרנסת משפחתו שירדה מנכסיה במלחמת העולם הראשונה.

אנשי "בדרך" עלו בשני גלים ב-1933-4, 100 שומרים. הם חלמו להקים קיבוץ משלהם. כשבאו עם בקשתם למאיר יערי הוא התרתח וצעק עליהם באידיש: "קומט א קעקר אונד מאעכט א פלעקר!" – "בא קקר ועושה רעש! אתם תעשו מה שאומרים לכם! תשלימו קיבוץ וותיק – או מעברות או עין-שמר". הם בחרו בעין-שמר. תארו לכם – אילו חלומם היה מתגשם והיו מקימים קיבוץ משלהם, כולו מאנשי העיירות מאזור ווילנה, יהודים חמים, עממיים, אנשי מלאכה ועבודה, ללא ה"שלאכטה הפולנית" – שרבים מחבריה ה"חשובים" כבר מזמן תיקנו את העולם מ...תל-אביב, מעליהם – איזה קיבוץ זה היה!

שלושים שנה עבד נחמיה בבניין. בנה יחד עם בֶּנֶק את כל הבתים בעין-שמר. אני זוכר אותו כרצף, תמיד על ברכיו. זו לא רק תמונה – זה אולי גם אופי. כמו חמור סבלן שנשא את הקיבוץ ואת הציונות על גבו. איש כל-כך צנוע ועניו, אף פעם לא הרים את קולו בקיבוץ שבו כל אחד מקבל לפי צריחותיו. "בונצ'ה שתוק".

כך, בשקט ובגבורה סחב את הטרגדיות של חייו.

פעם ראיינתי אותו לעלון הקיבוץ. בקול שקט מאוד, בלי טיפה של כעס, גולל את סיפור גיוסו לבריגדה במלחמת העולם השנייה. הוטל על הקיבוץ למלא את המיכסה התנועתית. את ה"חשובים" הוציאו מההגרלה. אלה ש"נתפסו" בגורל בטעות הצליחו להשתמט בלשכת הגיוס בסראפנד, כל אחד הציג את מחושיו. אחד אפילו עשה עצמו משוגע, כמו דוד המלך שהשתמט מהמלחמה. אז מי נשאר? ה"בונצ'ה שתוק" הזה.

בהגרלה מוּטָה – לא הייתה אז וועדת קלפי, ודי לחכימא ברמיזא – שלחו את מי שלא ידע להתחמק "אל מול פני המלחמה החזקה" למרות שידעו – ויש אומרים שלא ידעו – שאשתו זהבה חולה סופנית. ואכן היא מתה בהיותו ארבע שנים בצבא, במצרים, באיטליה, ודליה בת השלוש נשארה בלי אמא ובלי אבא. רק ב-1946 השתחרר.

כעבור שנים אחדות מצא ניחומים עם נחמה – גם היא בת עיירה באותו אזור. ואז פקדה אותם טרגדיה שנייה: מרים הקטנה בת השלוש ברחה מהפעוטון ונפלה לבריכת השחייה, שלא הייתה מגודרת. לשמחתם נולדה להם שלומית שהביאה נחמה לחייהם.

וכך מסכם נחמיה את חייו ביום הולדתו ה-80: "כל שנות היותי בקיבוץ אני עובד במלאכה. כנראה שבהשפעת תקופת הנעורים שלי. לאחר שמסרו את הבנייה למחלקת הבנייה פרשתי אחרי 30 שנה מהבניין. עבדתי עשר שנים כחצרן בית-הילדים. בשנות עבודתי כחצרן בניתי גם את משק הילדים. עבדתי במיניפלסט ועכשיו בגומגנט. אני מרוצה מאוד שאני יכול עדיין לתרום לכלכלת הקיבוץ.

במבט לאחור יש לי סיפוק רב, שלקחתי חלק בבנייה ובהקמת קיבוץ בארץ. ממקום שומם לישוב פורח ושוקק חיים. זכיתי להגיע לגבורות עם משפחה מסועפת של בנות, נכדים ונינים".

נחמיה, אחרון הוותיקים, אחרון הדור. כולם היו הורינו, אנחנו "הילדים של הקיבוץ".עם מותו נחתמת תקופה. עם ארונו יורדת לקבר בשבילנו, הבנים הראשונים, שחיינו איתם – ואולי בצילם – מיום שנולדנו – תקופה שלמה, כל-כך גדולה והרואית עד שקראנו להם "נפילים" ולעצמנו "ילדי הצל".

נפל בגורלנו, כ"דור יצחק" להמשיך את מפעלם. עשינו ככל יכולתנו לאהוב עד כלות את המקום הזה שיצרו, וקברו הטרי של חגי ארליכמן ודמותו יעידו על כך.

נזכור את היום הזה בו הלך לעולמו אחרון הוותיקים.

זה יום היסטורי. יום של מחויבות, אפילו של שבועה, שבועת-אהבה למקום הזה, עין-שמר, שנחמיה בנה אותו, לא במילים גבוהות אלא במו ידיו צרובות הטיט.

תודה לך, איש צנוע, נחבא אל הכלים – אחד מענווי-עולם שבזכותם העולם – וכל היופי שיש

לנו פה – קיים. עלי א.

אבא יקר ואהוב שלי,

הגיע הרגע ממנו פחדתי. כל כך הרבה שנים חיית שנדמה היה לי שתחייה לנצח. הראש מבין שזו דרכו של עולם אך הלב מסרב להיפרד.

זכית לחיים ארוכים, מלאים ומרשימים וזכינו אנחנו, שהיית לנו אב וסב נפלא כל כך הרבה שנים.

איש נדיר ויקר, שקט וצנוע, חרוץ וישר, מסור, אהוב על הבריות, איש משפחה נפלא, איש עבודה, נאמן ומאמין בדרך בה הלכת. כל זה עשה אותך לאיש מרשים ומוערך.

במקום שהתהדר באנשי הרוח והספר הרבים שבו,

היית אנטי תזה בכך שהיית איש המעשה והעשייה.

מעט דיברת והרבה עשית. חרוץ ופעיל, בעל ידי זהב.

לא השארת אחריך שירים וספרים כפי שעשו רבים מדורך,

אבל השארת בניינים ובתים ומקומות אשר, לו היה להם פה,

יכלו לספר את סיפורך.

ידעת בחייך קשיים ואבדנים רבים. החל מכך שבהיותך בן 13

איבדת את אביך ממחלה, את אמך ואחותך היחידה איבדת בשואה.

וכאילו זה לא מספיק, איבדת בקיבוץ אישה אהובה ובת פעוטה. למרות זאת מעולם לא נטרת טינה לאיש, לא שנאת אדם, לא קינאת באדם. קיבלת את המציאות כפשוטה. שמחת בחייך והיית מאושר בחלקך.

אחד הדברים המופלאים שהיו בך הייתה יכולת נתינה מדהימה. כל חייך היו נתינה לקיבוץ למדינה, ולמשפחתך. בסרט שעשינו לכבוד יום הולדתך ה- 90 אמרת שבהסתכלות אחורה יש לך סיפוק גדול שסייעת לבנות את המדינה שלנו ואם היית צריך - היית עושה את אותה הדרך מההתחלה.

אבא, אני מקווה שהייתי לך בת טובה כפי שהיית אתה לי אבא טוב. השתדלנו לאפשר לך את השנים האחרונות הכי טוב שיכולנו.

אני אסירת תודה שנפל בחלקי להיות בת שלך ומקווה שהצלחתי ולו במעט להאיר את דמותך ואישיותך.

בדמיוני אני מקווה שאתה רואה כמה אנשים באו ללוות אותך מתוך כבוד הערכה ואהבה.

הפרידה ממך היא פרידה מתקופה, היא סיומו של פרק בעל משמעות אדירה עבורי. במשך 9 שנים דליה ואני באות לקיבוץ מדי שבת. דבר זה העצים וחידד את הקשר בין שתינו ואת הקשר שיש לנו לקיבוץ ולחבריו. הפרידה ממך תהיה גם פרידה מסוימת מהקיבוץ. דבר זה מעצים את הכאב שאני חווה. אני יודעת שקשר זה יצטרך ללבוש צורה אחרת ומקווה שבכל זאת הקשר לא ינותק.

אי אפשר לסיים את הדברים עליך בלי להודות לאנשים הרבים שליוו אותך ואותנו בדרך זו וסייעו לנו לאפשר לך שנים טובות ומכובדות. אנשים רבים היו שותפים לתקופה זו, החל באיה מלומן, קומר, ואינדרה, חלימה, אנשי בית דורות המסורים והנהדרים בם שאקר, יוטה, סופי כל צוות האחים והאחיות המסורים, וכל שאר עובדי בית דורות שעושים עבודה קשה ומקודשת כל כך.

ואחרונה חביבה תודה ענקית לאוריין גנדלמן על התבונה והרגישות בהן היא עושה את תפקידה ועל שעשתה לנו את השנים האלו לאפשריות ומנחמות.

אני מודה לקיבוץ ומאחלת שימשיך לאפשר לכל חבריו המבוגרים לסיים את חייהם בבטחון בכבוד ובשלווה כפי שאיפשר לאבא.

אני אוהבת אותך אבא וכבר מתגעגעת. שלומית

חגי ארליכמן

2011-06-12T13:06:00.000-07:00

20-05-2011 - 20-05-1935

אדם זרטל:

רק כמה מלים, שלא אומרות כמעט דבר.

לפני כמה שנים עשה הבמאי רן טל, בעצמו בן קיבוץ, סרט בשם 'ילדי השמש'. הבמאי ניסה לפענח את סוד ילדי השמש - מי שנולד לחברה חדשה, שקמה בין אדמת הארץ ושמיה הכחולים ואמורה היתה לייצר כמעט צדיקים.

מהרבה בחינות, חגי היה ילד שמש. התוצר המופלא של האדמה הזו והאנשים האלה. גדלנו כמעט יחד, ואני זוכר שפעמים לא מעטות קינאתי בחגי – היושר שלו עד כדי ישרנות, הידיעה מה טוב ומה לא, מה צריך ומה לא.

איני טוען שהחיים שלו היו פשוטים ושלא היו לו לבטים. אינני יודע עד כדי כך. אני רוצה לומר שהיה בו מין בטחון שקט בנכונות החיים הללו ובנכונות המעשים, בטחון ההולך ונעלם כיום ובדורות הנוכחיים. בטחון שגם אצלנו, בני דורו, לא היה מובן מאליו.

מילדותו היה איש של מעשים, של התנדבות, של הידיעה מה צריך ומי חייב – קודם כל אני ואחר כך האחרים. מחברת הילדים והמוסד ועד הצבא ובכלל. וגם אחר כך – הקיבוץ. אנחנו דור שני למייסדים. הם בחרו ואנחנו לא או, יותר נכון, הרבה פחות. נדמה לי שחגי בחר מראש באופציה הנכונה – להמשיך. אבל לא להמשיך בשולי המחנה אלא במרכזו, בראשו.

היה במרכז של כל המלחמות. תמיד הצנחנים, הלב, איפה שקובעים, בראש החץ. עלה בדרגות, פיקד, הצטיין. זוכר פגישות עמו בששת הימים, ביום כיפור. בחזית ובבית החולים. לרוב רציני, אמין ללא הפסקה, יודע. לא פעם התחשק לנענע אותו ולצעוק באוזניו: "מאיפה אתה יודע? מהיכן הביטחון הזה? אולי לא ככה?"

אבל אז תיתקל בחיוך הצנוע, בביטחון השקט, באיזו אמירה ענווה. ואתה יודע שהכל בסדר.

ועוד שני מעגלים של ילד שמש: הקיבוץ והמשפחה. בכל מקום ידיעה מה צריך, איך צריך. משפחה רחבה וחמה ובקיבוץ – אחריות ללא קץ וללא גבול. על הכל. בבחינת תעשו מה שאתם רוצים ואני אחראי.

כמו חיה נכחדת. כמו עולם הולך ונעלם, כמו דינוזאור יפה שמקור קיומו איננו עוד. בדור ובארץ שסיסמתם 'אני' ו'בא לי' ו'אחרי המבול' ו'מימוש עצמי' ו'לעשות לביתי' הילך האיש כמזכרת לימים אחרים, לערכים אחרים.

הלשונות הרעות אמרו עליו גם שהיה מרובע וקוביה ועוד כל מיני דברים. אני רואה בכל אלה מחמאות, דברי שבח. הלוואי שהיו לנו עוד כמה מרובעים כמוהו.

באתי ללטף אותו ולומר לו שלום יומיים לפני שיצאה נשמתו. ישב, חיוור וחלש מאד אבל זקוף ויפה כדרכו. דיברנו על דברים מצחיקים והוא חייך קצת.

אולי ראה משהו, בימיו האחרונים, שאני לא ראיתי.

עדנה חרודי:

76 שנים חיית. שנים מלאות של פעילות ועשייה. כילד בקיבוץ המתהווה, פעיל,ספורטאי ומלא עשיה בחברת הילדים. בביתנו היית אחי הבוגר. הסתכלתי עליך בהערצה רב והלכתי בעקבותיך בשטחי התענינות רבים.

היית לי אור מנחה דרך. הפעילות המשפחתית היתה בילדותינו בעיקר בשבתות. בחורף היינו יוצאים לטייל,הרבה לפרדס,כשניצה אחותנו הקטנה יושבת בעגלה מעץ שאבינו גצל בנה ואנחנו היינו מטיסים את העגלה על הכביש שהיה ריק ממכוניות. וכך מעבירים שבת ביחד בנעימות.

במוסד היית ספורטאי ופעיל בחיי החברה. מדריך בתנועה ומשקיע בעבודה מגיל צעיר במטעים. ואני אחותך הצעירה מסתכלת עליך ומצטרפת לחלק מהפעילויות שהיתאימו גם לצעירים יותר. את קבוצת הפירמידות של ג'קי,שהשתתפנו יחד. בהמשך, אתה בקבוצת הכדור-עף בנים ואני בבנות. לשיא מבחינתי היה כשהיגעתי בכתה ז' למוסד ואחי הבכור היפה והמוצלח נמצא בסביבה ואני יכולה להיעזר בך.

אני לא שוכחת איך היית בא ועוזר לי לארוז תרמיל גב לטיול תנועה. והנה מסתיימת השנה הראשונה שלי במוסד והאחרונה שלך. אתה יוצא עם חבריך מאורן לצבא בגולני. לא אשכח את המסע הארוך שלכם כשאתה מגולח ,מופיע בבית ומפעיל בתרגילים את ניצה אחותנו הקטנה. זה מונצח בתמונות. ממשיך לקורס קצינים ומשם פונה לצנחנים. פה אתה מתחיל קרירה ארוכה, בעיקר במילואים, עם חבורה שעד היום שמרתם קשר הדוק ורבים מחבריך נמצאים כאן היום. הסדיר נגמר ואבא שלנו שהיה לכולנו סמל ודוגמא איש נפלא, אבא נהדר ,נ פטר באופן פתאומי לאחר ניתוח. אתה בסוף הצבא ומתחיל למלא תפקיד חשוב לנו אחיותיך הצעירות.

חוזר הביתה ומייד נכנס לענף המטעים ובמשך שנים רבות פועל בו וגם מרכז אותו.והנה מופיע לה דמות חדשה ויפה בחייך וגם בחיי משפחתנו הקטנה ,כרמלה. אתה הופך לאב מאושר ליד כל הפעילויות בעיקר בעבודה ולא זנחת את הספורט. פעילותך העיקרית מתמקדת בכלכלה והרבה מילואים.

מבחינתי מגיע יום הדין במלחמת ששת הימים כשאתה ואמנון ועוד מספר חברים מעין-שמר נלחמים בירושלים. אתה חוזר לשמחתי ואמנון שלי איננו. אתה וכרמלה עוזרים לי ותומכים בי במשימת החיים הקשה.

בפעילויותיך הרבות אתה עובד בגרנות מבערך האריזה, מרכז משק, יוצא לפעילות בתנועה והכל בשיא הרצינות וההשקעה. לא מוותר על קוצו של יוד. נלחם ונאבק על אמונותיך, גם אם לא תמיד מקובל על כולם. בשנים האחרונות פיתחנו מאד את אהבתנו הישנה לציפורים.לקחנו שלושתנו,האחים לבית ארליכמן, קורס בצפרות ואתה הרחבת את זה לפעילות סביבתית העוסקת בהדברה ביולוגית בעזרת התנשמות. חלשת על אזור גדול בהדרכה והנחיה של המומחים מעמק בית-שאן. התמסרת לזה בכל מעודך. גם כשכבר הייתה לא בריא השתתפת בכנס האחרון בשדה-אליהו וחזרת משם מאושר ומביא חוברת ופלקטים העוסקים בנושא. לצערי הרב המחלות שפקדו אותך הכריעו אותך וגופך הזקוף לא עמד להן. הלכת מאיתנו כשכבר לא יכולת יותר. עצוב לי מאד אבל גם חשוב לי שלא תסבול יותר.

נוח בשלום באדמת חורשת האיקליפטוס שכה טיפחת. אחותך עדנה.

ניצה ליבנה

חגי אחי הגדול!

חולפים המראות ועוברים מול עיני.

ילדה רכה נאחזת בידך, המובילה אותי, מגיל צעיר מאד, בשביל החיים.

היית לי לאב, לאח, מדריך וחבר.

.למדתי ממך לאהוב את הטבע והציפורים. היינו הולכים יחד אתה עדנה ואני.

לאן שלא הובלת,תמיד מלא עניין והתרגשות.

המסירות שלך למשפחה זה משהו שאין כמעט בנמצא. היית טוטלי בכל מה שעסקת.

הקיבוץ היה בשבילך תמצית החיים. הקדשת לו את כל יכולותייך ומרצך.

זכיתי לאח בעל שיעור קומה, אדם ישר דרך, מאמין בדרכו בכל מעודו.

בשנים שהמסע היה מאד כבד עלי, נתת לי את ידך פעם נוספת. הלכת איתי צעד צעד.

בסבלנות, באיפוק ובשכל האופייניים לך כל כך.

לא היית אדם שמפגין רגשות, אבל ידעת להתרגש מאד מבפנים.

היית מאושר במשפחתך, כרמלה, ילדיך ונכדייך.

נתת להם מה שרק יכולת לתת.

בשמחה ואהבה גדולה לאין קץ.

אזכור אותך אחי היקר כך כפי שהיית בשבילי.

נשיר לחגי // אורלי ארליכמן

שאף אויר איש יקר שלנו,נשום היטב אבא ואל תפחד.

אתה הרי חייל אמיץ גם עבורנו,

כולנו אוהבים אותך יחיד ומיוחד.

הרפה אחיזתך ובטח בנו בניך,

על כתפנו הנח ראשך, נלטף ברוך פניך.

כאביך נשכך, שפתותיך נלחך, זיעתך אז נייבשה,

חיבוק גדול קבל מאתנו ילדיך.

נמצאים אנו פה סביבך ולצידך,

לחישות של אהבה לוחשים באוזנך

בעולמך אתה שוקע כפרח קמל

מייחלים שתגיע במהרה לנמל.

נרות הדלקנו בתקווה אורם כאן מאירים

נעימות מתנגנות להן את זמנך להנעים

כולנו סביבך בשלוותך כה חפצים

מתנה הענקת לנו בחייך המופלאים.

חיוך אחרון אלינו, עינך נפקחה

ואנו כולנו יושבים כאן עמך

מנשקים, כה אוהבים ואליך מחייכים

אל תפחד אהובנו, דרך שלווה לך מאחלים.

אחיזתך אז הרפית פרשת כנפיים

אלפי ציפורים נשאוך גבוה לשמיים

שלום לך אבא יקר ואהוב

המשך לרחף מעלינו בליבנו שלוב.

הענקת לנו הרבה מתנות נפלאות

הארת עיננו בהמון מקומות

הכרת לנו עולם ומלואו

של החי, הצומח וכל שבו.

לימדת אותנו לאהוב ולתת

לחקור, לבדוק ולחפש את האמת

להיות צנוע, נאמן וישר בדרכנו

לעמול, לכבד ולהקשיב לזולתנו.

מבקשים אנו ממך בעל, אבא, סבא וחבר

את אהבתך, אורך וחזונך לשמר.

אנא המשך ללוות אותנו ממרומים

אוהבים, מחבקים מנשקים ומתגעגעים.

לסבא היקר

אני כל כך אוהבת אותך שאתה לא יודע עד כמה. כל פעם שאני רואה אותך מחייך הלב שלי דופק חזק ושאני רואה אותך מחייך זה עושה לי טוב בלב. אתה סבא מדהים שלא היה כזה אתה הסבא האהוב עלי זה כיף לראות תמיד מחבק ונותן נשיקות של אהבה. סבא כזה יש רק ואך במשפחת ארליכמן.

עתר

שלומית בראס-חרודי:

חגי זה ברור שזה אתה ושחגי הוא הדוד שלי כי אחרים הם(חגי)ואתה חגי. חגי בשבילי היו צריכים להיות לך חיים ארוכים,כמעט נצח. הדמות שלך הנמרצת והחרוצה, שתמיד בכל הזדמנות רוצה לעניין אותנו בעוד ציפור ועוד קן של ציפור שמצאת בקיבוץ או כל תופעת טבע מעניינת אחרת. תמיד הפנייה אל הילדים בואו תראו ואנחנו בשנים האחרונות כבר נעשינו בטלנים יותר.

זוכרת ולעולם לא יכולה לשכוח אותך מסיע אותנו בשבתות בטרקטור עם עגלה רתומה למאגר לבריכות החמצון, לראות ציפורים,לדוג עם חכה שהכנו לבד, דגים בבריכות החמצון. לכותנה, לקטיף ,ל קטוף אבוקדו, הולכים לואדי ומשיטים סירות מנייר וחוזרים מבוצבצים.

נוסעים יחד לירושלים ,כמעט 40 שנה שנסענו יחד. וכל שנה מחדש סיפרת לנו איפה נלחמתם. את מהלך הקרבות ואני מודה שתמיד שמעתי אותך ודי מהר איבדתי אותך. ועד היום אני לא באמת יכולה לספר את מה שהיה. אולי כי זה היה צריך להמשך עוד ועוד שאתה תספר ואני אשמע ואמשיך לא לדעת כדי שאתה תמשיך לספר לי. ואולי רציתי לשמוע דברים חדשים יותר מה מרגישים ואיך מתנהלים החיים שאחרי מלחמות למי שהיה שם וזה היה בשבילך קשה. ואני לא הספקתי לשאול.

חגי אתה לימדת אותנו בהקמות בשבת איך עושים עמידות ראש ועמידות ידיים והיינו עודים אימונים על הקיר בבית הילדים ואח"כ על הדשא. ידיים וראש=משולש ככה אני אומרת לילדים שלי עד היום כשהם מנסים עמידות ראש. ותמיד אני מספרת להם איך לימדת אותנו ,ולי היה חשוב לנסות ולהצליח.בטח שזה היה קשור לכך שאתה דוד לשי ושלא רציתי לאכזב.יצאת איתנו לטיול שנתי לירושלים בכיתה ו' ואח"כ במוסד לסיני ואני זוכרת איך הילדים האחרים רצו שאתה תהיה המלווה. בקיץ בבריכה ראית את מעין שוחה וניגשת אלי ואמרת לי כמה שמעין שוחה יפה.ואני כל-כך שמחתי לשמוע את זה ממך דרך משקפי הספורטאי שבך הדורש שלמות ודיוק.וזה מלא אותי גאוה כשסיפרתי למעין אתמול,הוא שאל אותי בן כמה חגי היה וכשעניתי לו שאתה רק בן 76 הוא אמר לי צעיר ,לא זקן בכלל. והוא כל-כך צודק אתה לא זקן. חגי אני אוהבת אותך כל-כך. אפילו שלא ידענו לומר במילים. ביום רביעי אחה"צ דיברתי אליך ואמרתי לך את מה שאני אומרת פה היום שתדע ותשמע.

ורו

חגי - אנחנו אוהבים אותך Hagai on t'aime.

En Provence, tu es un Sabah avec un beau sourire et une force de caractére.

בפרובנס אתה סבא עם חיוך מקסים, עם אישיות חזקה.

Tu as aimé la vie et jusqu'au dernier souffle tu as porté ta dignité.

אהבת את החיים ועד נשימתך האחרונה שמרת על כבודך.

Tu es un exemple pour nous.

אתה דוגמא לכולנו.

Tu vas partager pour longtemps encore nos histoires du soir.

נחלוק את הסיפורים לאורך השנים.

Tu étais un home de discourse, désolé je ne le suis pas.

היית אדם שידע לדבר, סליחה, אני לא.

חגי – תהיה בלבנו תמיד Pour toujours dans nos Coeur.

אבישי גרוסמן:

במותו האוויר נעשה דליל במקומותינו

המוות מתדפק על שער החיים.

מדי פעם, שולח יד ולוקח.

הנותרים מאחור מחכים לתורם. שיבוא.

זיכרונות ילדותנו הולכים עם הנלקחים.

עוברים למחוזות אחרים

ואין מי שנוכחותו תזכיר את שהיה ואיננו עוד.

חגי היה הקיבוץ במיטבו.

לוחם, בונה, נאמן ומסור עד כלות

היום בשעה אחת וחצי בצהריים הוא יורד אל קברו

מוקף משפחה וידידים רבים.

שוב לא ישמע קולו, לא נצפה בהילוכו,

נשארו רק הזיכרונות שאינם מתחדשים עוד.

הוא כבר שם, חצה את הגבול המפריד בין העולמות.

ואצלנו, החמצן האיכותי הולך ואוזל

והאוויר נעשה דליל.

קשה לנשום, קשה להמשיך ללכת בנתיב שהלכנו ביחד..

השורש נחלש, הגזע מתנדנד, והרגליים מתקשות לסחוב.

נשתדל לזכור, נקפיד להזכיר את שלמדנו ממסכת חייו

ואולי עוד יהיו הדברים בעולם. אולי?

ליהודה ושרה מעמית.

2011-01-13T06:41:00.000-08:00

מה יותיר אחריו אדם עם לכתו
מה ישאיר?
יש שישאירו שירים
יש שישאירו ספרים
ישנם בעלי פרדסים –
אחרים – לבניהם נכסים
ישנם אומני הבמה
ויודעי נגינה תמה
ועוד ועוד...

נוכל להוסיף ולמנות
אך קיימים גם כאלה בריות
שאחריהם שובל של עקבות
טביעת פסיעות מעשיהם
נשארה בלב חבריהם
הפסיעות עדינות הם השאירו?
הצעדי עשייה הם הותירו?
עקבות ישרות של שכנוע
או עקבות פתלתלות של מדוע?
עקבות של אנשי עבודה
מלוא כל ליבם כבודה

טביעת מעשיהם הולכת עד האופק מושכת עשרות שנים – מעשים יחסים עקבות כאלה אינם מתכסים
כי אלה - יחסם עם חבריהם - היא יצירת חייהם

קדיש לחברי עין שמר

יתגדל ויתקדש האדם בחייו ובמותו

בשמחתו, בסבלו ובעמלו

יתברך וישתבח קיבוצנו באוהביו

אשר נתנו מחילם ללא חסך

וגמולם - טעם חייהם ועמלם

ואם תמו חיים של טעם – לא ייפקד זכר פועלם,

כי דרך ישרים לא תאבד

ותוחלת מעשיהם תעמוד לעד

ינבוט הזרע אשר זרעו

העץ יעשה פרי, הבית ישגשג

יהמה חיים וירבה דורות

שרה ויהודה האהובים שלנו

אדמת עין שמר אוספת אתכם היום

בעצב ואהבה אל חיקה

ימתקו לכם רגבי עפרה,

יהיו חייכם ומעשיכם צרורים בצרור חיינו

לנחמה ולתקווה

יהודה

2011-01-13T03:35:00.000-08:00

על קברו 7.9.1993 מעמית

צר לי עליך יהודה – אבי, מורי ואהובי

באבחת פתע, ללא רמזים, בעיצומה של שיגרהבריאה – נקטפת, נגדעת – עץ שופע מעצי המקום ואנחנו המומים. אותו חורץ גורלות שבירךאותך בכל כך הרבה, נשק לך על מצחך בשעת השינה ולקחך אליו.

מנער אדמוני יפהפה בקן ביאליסטוק, משחקן כדורגל במכבישל אותה עיר, עלית לכאן עם אותה קבוצת אנשים שויתרו על הרבה וזכו בהמון. לאורך עשרותרבות של שנות עשייה, תמיד עשייה – עד לכאן לחורשה של עין שמר.

אבי אהובי
עכשיו כבר מותר -

עכשיוכבר אפשר –

בורכת בכמעט כול דבר: בתבונת כפיים – הייתהכול – מסגר ונגר, מכונאי ותפר, (השמעתם פעם על אוהל מבד ולו דלת מעץ, על צירים? הואעשה זאת), ועובדות המתפרה – שאחרי לכתו של המומחה למכונות "זינגר" קראו לך"לתקן", ואתה – ברצון טבעי וכן לעשור ולהעניק מיכולותיך לזולת בכבוד, ללאהרגשת עליונות או מעשה טובה –תמיד נענית.

בחריצות רבה – כך רק לפני שבועיים אמרתלי שאין לך זמן לקרוא ספר – אתה עסוק. ניחנת באהבה רבה לזולת, בעדינות, וביחסי אנוש,בחוש הומור – השתתפת במתיחות הידועות עם איגנץ בשנות הקיבוץ הראשונות, ידעת לצחוק עלעצמך עת נקלעת למצבים מביכים. התברכת בעין בוחנת, לב אוהב ויד רושמת – לחלוק עמנו את רשמיך. חיית בתוךהמסגרת, לא חיית חיי פרישות אפילו אחרי עימותים, אך לא חדלת לשאול, היית ספקן ורציתלהיות משוכנע.
הייתמאוד עצמאי בדעותיך, לא הרגשת מחויבות לסיסמאות ודפוסים (וזאת בתקופת קולקטיביות רעיוניתחמה.)

ספקנותך ורצון השכנוע בצדקת בחירתך, הביאוך להיות אחד הראשונים שיצאו לשנת חופשוחזרו. בראשית שנות ה- 30 יצאת לירושלים לעבוד בבנין, חיית חיי מחסור ועבדת עם קבוצתערבים – כדי ללמוד ולהשתכנע מה טוב. בראשיתשנות ה – 40 מתוך צו מצפונך, ללא כל הנחייה מגבוה – התייצבת לצבא הבריטי מתוך רצוןלנקום על העוול שעוללו הגרמנים למשפחת שרה ולמשפחתך.

היית סקרן ללא גבול – רצית לדעת ולארותאת הכול- וראית: את שארם-א-שייח בשנת 56, את קו בר-לב אחרי מלחמת ההתשה, הגעת עד העיר סואץ ונמל עתקה שבאפריקה, וכךלפני 11 שנים בן 75, נכנסת ללבנון כ"טכנאי גנרטורים" במדי צ.ה.ל והגעת לאגםקרעון, ביירות ובחמדון, ולולא אהבתך לשרה והצורךלהיות לידה היית ממשיך עוד ועוד. היית בן אוהב ומסור מאוד לאביך, כאשר בחדר אחד, ללא שירותים אירחת אותו לחודשיםרבים כשאתה מטופל בשלושה ילדים. היית בעל מסור ללא קץ לשרה – בטוחני שמחשבתך האחרונה בטרם מותך הופנתה לשרהועתידה. היית אבא אוהב ולא מטריד – ותמיד אבא – עוזר ותומך אפילו בן 85 אבא, לא לבקש,תמיד בעמדה של נתינה ושאת זכותך הגדולה. וסבא– איזה סבא, יצרת קשר כה חם עם נכדיך למרות פער הדורות. שיחות טלפון עם הנכדים, כלאחד וייחודו, רק לתת ולתת. נחטפתמאיתנו חם, פעיל אוהב ואהוב

זקוף ובמלוא צלילותך ואונך

וכך נזכרך תמיד עמית

יהודה

2011-01-13T03:34:00.000-08:00

על קברו 7.9.1993 מעמית

צר לי עליך יהודה – אבי, מורי ואהובי

אבי אהובי עכשיו כבר מותר -

עכשיוכבר אפשר –

בחריצות רבה – כך רק לפני שבועיים אמרתלי שאין לך זמן לקרוא ספר – אתה עסוק. ניחנת באהבה רבה לזולת, בעדינות, וביחסי אנוש,בחוש הומור – השתתפת במתיחות הידועות עם איגנץ בשנות הקיבוץ הראשונות, ידעת לצחוק עלעצמך עת נקלעת למצבים מביכים. התברכת בעין בוחנת, לב אוהב ויד רושמת – לחלוק עמנו את רשמיך. חיית בתוךהמסגרת, לא חיית חיי פרישות אפילו אחרי עימותים, אך לא חדלת לשאול, היית ספקן ורציתלהיות משוכנע. הייתמאוד עצמאי בדעותיך, לא הרגשת מחויבות לסיסמאות ודפוסים (וזאת בתקופת קולקטיביות רעיוניתחמה.)

זקוף ובמלוא צלילותך ואונך

וכך נזכרך תמיד עמית

שרה - 12.10.79 כותבת עכסה חניכתה מ"הדס"

2011-01-13T03:19:00.000-08:00

לאיציק, מירי ועמית שלום.

הצטערתי לשמוע ששרה נפטרה. אני בטוחה שבימים אלה אתם שומעים הרבה טובות על שרהוגם אני מרגישה צורך להביע ולו במספר מלים את מה ששרה הייתה בשבילי. הזיכרונות שלימשרה מתמקדים בתקופה בה זכינו להיות מטופלים שלה בקבוצת "הדס". שרה הייתהאחת הדמויות שהשפיעה והטביעה את חותמה עליואני בטוחה שלא רק עלי. שרה הייתה מטפלת עם"ראש גדול" אשר תמיד השתתפה בשיחות הקבוצה ותרמה מהידע שלה. בצניעות, בתבונהרבה, גילתה אכפתיות ומעורבות בלתי רגילה בקורה עם כל אחד ואחת מאיתנו ובקבוצה בכלל. בד בבד לא הזניחה את הדברים הגשמיים ויום יום שקדהללמדנו לעשותם כהלכה. עד היום אני תמיד זוכרתאותה בעת עיסוק בעבודות הבית השונות, אשר ממנה למדתי לבצען על הצד הטוב ביותר – קיפולכביסה,צחצוח נעליים והשיטה להוצאת המים מהפינות בעת שטיפת הרצפה. כשבגרנו ופנינו איש למעגל חייו, המשיכה שרה עם כלהלב להתעניין בשלומנו ומעשינו. על כל אלה ועוד שלא הזכרתי – הערכתי ואהבתי את שרה. יהי זכרה ברוך עכסה

שרה - 12.10.79 כותבת עכסה חניכתה מ"הדס"

2011-01-13T03:17:00.000-08:00

לאיציק, ירי ועמית שלום.

הצטערתי לשמוע ששרה נפטרה. אני בטוחה שבימים אלה אתם שומעיםהרבה טובות על שרה וגם אני מרגישה צורך להביע ולו במספר מלים את מה ששרה הייתה בשבילי.הזיכרונות שלי משרה מתמקדים בתקופה בה זכינו להיות מטופלים שלה בקבוצת "הדס".שרה הייתה אחת הדמויות שהשפיעה והטביעה אתחותמה עלי ואני בטוחה שלא רק עלי. שרה הייתהמטפלת עם "ראש גדול" אשר תמיד השתתפה בשיחות הקבוצה ותרמה מהידע שלה. בצניעות,בתבונה רבה, גילתה אכפתיות ומעורבות בלתי רגילה בקורה עם כל אחד ואחת מאיתנו ובקבוצהבכלל. בד בבד לא הזניחה את הדברים הגשמייםויום יום שקדה ללמדנו לעשותם כהלכה. עד היוםאני תמיד זוכרת אותה בעת עיסוק בעבודות הבית השונות, אשר ממנה למדתי לבצען על הצד הטובביותר – קיפול כביסה,צחצוח נעליים והשיטה להוצאת המים מהפינות בעת שטיפת הרצפה. כשבגרנו ופנינו איש למעגל חייו, המשיכה שרה עם כלהלב להתעניין בשלומנו ומעשינו. על כל אלה ועוד שלא הזכרתי – הערכתי ואהבתי את שרה. יהי זכרה ברוך עכסה

שרה - דברי נירה על קברה

2011-01-13T03:14:00.001-08:00

זיכרונותילדות

זיכרונות ילדותי אינם אלא רצף של תמונות, רובן ככולן בנוף הקיבוצי של אז על צריפיוומבני הציבור עשויי הפח ובעיקר בתי הילדים שהיו תמיד בראש סולם העדיפויות.. ואילו בחוויות של תקופה זו שרה היא הדמות הדומיננטית שחיה ועולה בזיכרוני ולאיכולתי לתאר או לספר על שנים אלו מבלי להיזכר בחלקה המכריע והחשוב כל כך של שרה בעיצובאישיותי. היו שנים והן לא מעטות, בהן שרה שימשה לי מטפלתודמות הורה בערב, עת אימי טרם שבה מהחליבה ברפת ואבי שרת ב"הגנה", עד כדיכך שמדי פעם היינו מתלוצצים ומרוב בלבול ניתן לחשוב שאולי אני חלק ממשפחת וינשטיין... היה זה מאוד טבעישאמצע עצמי מבלה בשעות הערב עם שרה ועוזרת לה (בכייף) בטיפול במירי כמו אחות גדולה. המושג מטפלת כפי שהכרנו בתקופת היותנו ילדים (ושרה הייתה אחת המופלאותשבהן) – חלף לו בעצם מן העולם. שרה הייתה זו שמשכימה אותנו עם ה"בוקר טוב"המלטף שלה בתחילת היום וכך לאורך כול היום עד שהלכנו לישון בבטחה עם ה"לילה טוב"המרגיע והאוהב (אף אחד לא הרגיש שגם היא רוצה בליבה פנימה ללכת להשכיב את ילדיה שלה),וכך תשע שנים עם קבוצת "רימון" בהתמסרות שכזו, מה הפלא שלא היו בקיעים בחינוךהמשותף? והיתרונות שבו עלו לאין ערוך על החסרונות. אהבנו את בית הילדים והיינו מאודשלמים עם הרעיון. כילדה אני זוכרת את שרהמאוד מעורבת ומשפיעה על מהלך חיי, התמזל מזלי ובשנים קריטיות להתפתחות האישיות, יכולתילהזדהות עם דמות שהיה בה כל כך הרבה לתת. לפעמים בלי משים... שרה לא הייתה דמות של מורה שמטיפה של היום, מרביתהתכנים והערכים אותם קלטתי הם מעצם הדוגמא האישית ומההזדהות שיצרה כל כל הרבה נקודותחיבור בינינו. אישיותה הקרינה כל כך הרבה ערכי תרבות ומצפון, ומעל לכול ענווה.... כשהיינו מנסים מפעם לפעם לציין דבר מה לשבחה, אוסתם להביע ידידות ואהבה – תמיד הרגישה נבוכה, כאילו מה שהיא עושה נעשה בתום ומעצם אישיותהואף פעם לא עם כוונות לזכות במחמאה כל שהיא... אני הלכתי אחרי שרה באש ובמים... אףפעם לא התעוררו אצלי ספקות כלשהם, בטחתי בה, האמנתי בה עד תום ומעל לכול פשוט אהבתיאותה מאוד... הקשרים שנוצרו בינינו מהילדות-לא נותקו גם בשנים מאוחרות יותר. שרה ליוותה אותי ואת משפחתנו עם קליטתה של אסתר למשפחה,ואחר כך שוב עם מנוייה כמטפלת של דבורה בקבוצת "הדס". ובעצם לאורך כול הדרךגם כשדרכינו קצת התרחקו – כל פגישה על אם הדרך הציתה איזו התרגשות של קשר מיוחד שלא נמחק. קשה לי לראות את שרה בסבלה בשנים האחרונות, רציתי מאוד לספר לה שתדע איזה מקוםחם שמור לה בליבי לתמיד... רציתי שתדע שפשוט אהבתי אותה בכל ליבי.

נירה

שרה - דברי נירה על קברה

2011-01-13T03:13:00.000-08:00

זיכרונותילדות

זיכרונות ילדותי אינם אלא רצף של תמונות, רובן ככולן בנוף הקיבוצי של אז על צריפיוומבני הציבור עשויי הפח ובעיקר בתי הילדים שהיו תמיד בראש סולם העדיפויות.. ואילו בחוויות של תקופה זו שרה היא הדמות הדומיננטית שחיה ועולה בזיכרוני ולאיכולתי לתאר או לספר על שנים אלו מבלי להיזכר בחלקה המכריע והחשוב כל כך של שרה בעיצובאישיותי. היו שנים והן לא מעטות, בהן שרה שימשה לי מטפלתודמות הורה בערב, עת אימי טרם שבה מהחליבה ברפת ואבי שרת ב"הגנה", עד כדיכך שמדי פעם היינו מתלוצצים ומרוב בלבול ניתן לחשוב שאולי אני חלק ממשפחת וינשטיין... היה זה מאוד טבעישאמצע עצמי מבלה בשעות הערב עם שרה ועוזרת לה (בכייף) בטיפול במירי כמו אחות גדולה. המושג מטפלת כפי שהכרנו בתקופת היותנו ילדים (ושרה הייתה אחת המופלאותשבהן) – חלף לו בעצם מן העולם. שרה הייתה זו שמשכימה אותנו עם ה"בוקר טוב"המלטף שלה בתחילת היום וכך לאורך כול היום עד שהלכנו לישון בבטחה עם ה"לילה טוב"המרגיע והאוהב (אף אחד לא הרגיש שגם היא רוצה בליבה פנימה ללכת להשכיב את ילדיה שלה),וכך תשע שנים עם קבוצת "רימון" בהתמסרות שכזו, מה הפלא שלא היו בקיעים בחינוךהמשותף? והיתרונות שבו עלו לאין ערוך על החסרונות. אהבנו את בית הילדים והיינו מאודשלמים עם הרעיון. כילדה אני זוכרת את שרהמאוד מעורבת ומשפיעה על מהלך חיי, התמזל מזלי ובשנים קריטיות להתפתחות האישיות, יכולתילהזדהות עם דמות שהיה בה כל כך הרבה לתת. לפעמים בלי משים... שרה לא הייתה דמות של מורה שמטיפה של היום, מרביתהתכנים והערכים אותם קלטתי הם מעצם הדוגמא האישית ומההזדהות שיצרה כל כל הרבה נקודותחיבור בינינו. אישיותה הקרינה כל כך הרבה ערכי תרבות ומצפון, ומעל לכול ענווה.... כשהיינו מנסים מפעם לפעם לציין דבר מה לשבחה, אוסתם להביע ידידות ואהבה – תמיד הרגישה נבוכה, כאילו מה שהיא עושה נעשה בתום ומעצם אישיותהואף פעם לא עם כוונות לזכות במחמאה כל שהיא... אני הלכתי אחרי שרה באש ובמים... אףפעם לא התעוררו אצלי ספקות כלשהם, בטחתי בה, האמנתי בה עד תום ומעל לכול פשוט אהבתיאותה מאוד... הקשרים שנוצרו בינינו מהילדות-לא נותקו גם בשנים מאוחרות יותר. שרה ליוותה אותי ואת משפחתנו עם קליטתה של אסתר למשפחה,ואחר כך שוב עם מנוייה כמטפלת של דבורה בקבוצת "הדס". ובעצם לאורך כול הדרךגם כשדרכינו קצת התרחקו – כל פגישה על אם הדרך הציתה איזו התרגשות של קשר מיוחד שלאנמחק. קשה לי לראות את שרה בסבלה בשנים האחרונות, רציתי מאוד לספר לה שתדע איזה מקוםחם שמור לה בליבי לתמיד... רציתי שתדע שפשוט אהבתי אותה בכל ליבי.

נירה

שרה - מרותי מילשטיין(בן יעקב) ליום ה- 30 למותה

2011-01-13T03:11:00.002-08:00

למירי, עמית, איציקוכול בני המשפחה המורחבת – שלום!

לצערי לא הייתי בביתכששרה נפטרה ולא הגעתי ללוויה, כמובן שזה מעיק עלי. רציתי לספר לכם מי הייתה שרהשלכם בשבילנו הילדים, שנקראו "השישייה של שרה זייפה". שרה הייתה מטפלת שלנו מגיל שנהבערך – כשיצאנו מבית התינוקות בשנת 1948ועם הפסקות קצרות עד סוף י'ב ב – 1965, כ – 16 שנים שהיו בשבילנו שנות החינוך,מגיל הילדות, הנעורים – עד לכתנו לצבא. הכרנו אותה בכול כוחה ואונה, כאשר מילה שלה יכלה "לחרוץ" את גורלנולשבט או לחסד... ואהבנו אותה כמו שאוהבים אימא שנייה, כי הרי בילינו איתההרבה יותר זמן מאשר אתכם הילדים שלה.

ובמציאות של אז, שנותה50 - 60, כולנו זוכרים עד כמה זה היהנכון. כאשר חלינו – מי טיפל בנו? שרה. כאשר נסענו לקופת חולים, לא נסענו עם אימא, נסענו עם שרה...

שרה הייתה מטפלתומחנכת בדרכה שלה העדינה והשקטה, היא ידעה לדרוש מאיתנו בכל תחומי החיים, ממנהלמדנו הרגלי ניקיון, עבודה, התנהגות ומוסר... באופן המדויק והתובעני ביותר – דברים שיישארו איתנו לתמיד...

במשך השנים הצטרפהה"שישייה של שרה" לגן של חנהלולו, עברנו ל"בית הוורוד" ונקראנו קבוצת "הדס". מי מאיתנו לאזוכר את ימי הניקיון שנערכו פעם בשבוע ברוב טכס? באותו יום הוצאנו את כל תכולתהחדר החוצה – את מזרוני הקש ריססנו בפליט וניערנו היטב, את הפנלים שפשפנו ואתהרצפה שטפנו פעם עם סבון ופעם עם מים נקיים. בכול המהומה הזאת אני זוכרת את שרהשולטת בכול הלוגיסטיקה ביד רמה ובזרוע נטויה.

כאשר נכנסנו לתנועהבכיתה ו', כול אחד היה חייב לגהץ את החולצה השומרית שלו בעצמו, גם הבנים. לא הייתהברירה, וכה כולם למדו לגהץ.

כשהיינו בקייטנהבנתניה, שרה שמה לב שיש בנות שלא חוזרות בזמן לבי'ס ביאליק בו גרנו, אני מודה שלאממש הבנתי כל מה היה הכעס, אך תגובתה הייתה מהירה ומיידית, היינו אז בני 11-12ומאז הגבולות היו חדים וברורים ו"כבודנו" ניצל.

כאשר עברנו למוסדהחינוכי נשארה שרה המטפלת של קבוצת "חבצלת", ובחופשים כשחזרנו להיותקבוצת "הדס" שוב נפגשנו איתה... כולם זוכרים את שיחות הקבוצה, הבירורים, השביתות ואת שרה מנווטת את חיינובשקט, בעדינות, בחיוך אך בהחלטיות. אנחנו – דבורה'לה, מירי, נתי ושמוליק תמיד הרגשנו שיש קשר מיוחד בינינו עוד מימי ה"שישייה" עם שרה וגם עם יהודה שהיהאיש נפלא.

משנים עוברות, כולנובגרנו, כול אחד פנה לדרכו, אך דווקא משום כך חשוב לי שאתם, בני משפחתה של שרה תדעושבשבילנו היא תמיד תישאר במלוא כוחה וחיוניותה, דמות אהובה ואוהבת וכך נזכור אותהלתמיד.

רותי

שרה - מרותי מילשטיין(בן יעקב) ליום ה- 30 למותה

2011-01-13T03:11:00.000-08:00

למירי, עמית, איציקוכול בני המשפחה המורחבת – שלום!

רותי

שרה

2011-01-13T03:08:00.002-08:00

מאורי אפק י'ור מועצת מנהלים מכללת וינגייט 25.10.97

למירי היקרה שלום.

קראתי בצער בעיתון המשק על מות אימכם היקרהשרה ז'ל.

למרות ש"נגאלה מייסוריה" אולי– היא הייתה אשת מופת, דמות נפלאה – חרוצה, מסורה וחינוכית.

היינו מדברים לא מעט עוד בימיי במוסד- ותמיד אתם שלושת הילדים הנפלאים הייתם מרכזשיחתנו.

אנא הביאי תנחומי גם ועמית ואיציק.

מי ייתן ולא תדעו עוד צער, מי ייתן ותגדלואת ילדיכם ברוח הורייך הייחודיים. (פשוט לא הייתי בארץ ולכן רק עכשיו שמעתי ואני כותב).

שתהיה לכולכם שנה טובה. עמכם אורי אפק

ששרה -

2011-01-13T03:08:00.000-08:00

מאורי אפק י'ור מועצת מנהלים מכללת וינגייט 25.10.97

למירי היקרה שלום.

קראתי בצער בעיתון המשק על מות אימכם היקרהשרה ז'ל.

למרות ש"נגאלה מייסוריה" אולי– היא הייתה אשת מופת, דמות נפלאה – חרוצה, מסורה וחינוכית.

היינו מדברים לא מעט עוד בימיי במוסד- ותמיד אתם שלושת הילדים הנפלאים הייתם מרכזשיחתנו.

אנא הביאי תנחומי גם ועמית ואיציק.

שתהיה לכולכם שנה טובה. עמכם אורי אפק

לשרה - על קברה 12.10.97 - מירי יצחק עמית והמשפחות

2011-01-13T03:05:00.001-08:00

שרה - אימא אהובה שלנו

שרה – אימא טובה, אישה טובה וסבתא אוהבת

שלום לך אישה ענווה, אישה חרוצה וחכמה מאוד.

סוף סוף קיבלת את מבוקשך, את רצונך, וכמובחייך כך במותך – בצנעה, בהשקט, בלילה בלי לעשות מזה עניין ומבלי להטריד אף אחד – ביוםהולדתך ה- 91.

לא היית דתייה אבל נהגת וידעת ש"כבוד בת המלך פנימה"– טוצרת בתוכך את הכול ולכן ברשותך ובסליחתך נלשין ונספר קצת מקורות חייך.

נולדת וגדלת בקאליש שבפולין לאבא דתי, חרדי,פנאטי מאוד ולאימא מתקדמת בדעותיה ולך אח אחד.במאבק על חינוך הילדים זכתה אימא ודאגה לכם לחינוך חופשי ומתקדם, היית מאוד מוכשרת,בייחוד במתמטיקה ולימודים ריאליים ואין לנו ספק לאן היית מגיעה בגלגול חיים אחר. באופן טבעי ובעידוד האם, לעתיםתוך "סיבון" האבא, הלכתם לתנועה, אספת זלוטי לזלוטי בלימוד ילדים מתקשיםכדי שתוכלי להגיע לזאקופנה למחנה נופש בקיץ.

בשנת 1931 עלית לארץ עם גרעין של אנשי קאלישלעין החורש, שם הכרת את יהודה ואחרי גלגולשל בדיקת האפשרויות בין הקיבוצים שהיו באזור, בחרתם בשומריה וכאן הקמתם את ביתכם לתמיד.

וכאן בעין שמר, יחד עם כולם, בעוני, במחסור, בתנאים קשים – באוהלים וצריפים ובעבודהקשה, הרחק מן ההורים הדואגים, בניתם את המשפחה. עמית בכורך נולד באפריל 1936 ביום פרוץהמאורעות, כשיהודה נמצא בכפר יהושע בעבודות– חוץ ואינו יכול כלל לבקרך בבית החולים. בערובימיך הרשית לעצמך לספר כמה קשה עליך החינוך הספרטני והנוקשה שהיה נהוג אז, היית מסתתרתמאחורי דלתות בית התינוקות כדי להציץ ולראות את בנך שנלקח ממך מיד לאחר ההנקה, סיפרתשהיית עומדת ובוכה ולבך יוצא מגעגועים אל תינוקך, אבל באופייך היית מקבלת – דין ושותקת.והפנמת.

למרות אי שביעות רצונך האישית מדרך החינוך– היית אחת המטפלות המסורות והמתמידות בעין-שמר, נשלחת להשתלמויות, נשלחת למשמר-העמק כשליחת עין-שמר לטיפול בילדי קיבוצים, הסכמת להיותמטפלת בקבוצה שבנך היה הב (כמו אחרות שדמו לך). את כל בגרותך, העברת בחינוך כשגולת הכותרת היא הקבוצה שהוצאת מבית התינוקותוליווית אותה עד לכתה לצבא - 18 שנים ברציפות. ובאמת בנעימותך וחום ליבך שבית את לב הילדים והוריהםשנטו לך אהבה שנים רבות.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נולדה מירי בתך ואז, כשנודעו לך המוראות והזוועות שבהם נספו הורייך – הסכמת ליהודה להתגייס לצבא הבריטי כדי לנקום אתנקמת הורייך ואחותו שנרצחו. (הוא יצא, התחייל וחזר בו לאחר הריגת יהודים בידי הבריטים),כל זאת כשאת עם תינוקת בת 3 חודשים בלבד.

את יהודה אהבת והערכת מאוד למרות שעברתםמשברים לא קלים בחייכם. תקופות החופש שהוא לקח לעצמו בראשית הקיבוץ, עבודות החוץ שהואיצא אליהן בנגרות, בנין, הפעלת הכלים הכבדים, בקציר בנגב ובשנת השרות בקיבוץ הראל וכנראהעוד דברים אישיים המלווים צמדי אנשים החיים לאורך זמן ביחד.

ב – 1946 עם תום מלחמת העולם נולד יצחקבנך השלישי (שנקרא על שם אביך), כשכל הזמן את ממשיכה במסירותך הרבה בחינוך – עם ההשכבות,ארוחות הערב בבית הילדים ובניקיונות הבית כמו עוזרתבית.

את הגרמנים שנאת שנאת מוות, לא הסכמת לראותמלה בגרמנית, לא כתובה ולא נשמעת, לא סלחת לעצמך עד יום מותך על שלא הצלחת להראות לאימךהאהובה את יהודה שלך ואת ילדייך.

עם עבור הזמן ליווית אותנו בשרותנו בצבא,במלחמות ובדאגות של אימא היודעת לשאת בשקט וללא פאניקה את קשייה וצרותיה. טיפחת ביתחם ואוהב לכולנו, דרישותייך מכולם היו מאד צנועות, מעולם לא נשמעה ממך מילת טרוניהאו טענה למישהו. בעצם לא – בשנים האחרונותכעסת על חורץ הגורלות על שלקח ממך את הכי חזק ואישי שלך – כל גאוותך: את הזיכרון. השלמת עם הכול: עם הריחוק מילדייך והנכדים, עם אבדן בעלך, עם חולדתך הפיזית,אך לא יכולת להשלים עם אבדן הזיכרון והשליטה, ולכן התכנסת בתוך עצמך – חכמה בזקנתך כמו בצעירותך, כדי לא להסתבך וחלילה לא להשתטות. המעטת בדיבורוהפנית כול שאלה אל מירי שתתן את התשובה.

בערוב ימייך – עדינה, שקטה, מודה על כלדבר, לא מטרידה ולא מתאוננת למרות כאבייך העזים. כמו בחייך כך במותך "כבוד בת המלך פנימה", כזאת היית וכזאת השבת נשמתך לבורא.

נפטרת ביום הכיפורים ללא צורך לצום או לבקש סליחהמאיש, לא הרעת, לא פגעת, לא גרמת לאיש בעולם אי נעימות או רע.

נוחי על משכבך בנועם ושלווה אישה ואימאטובה.

ולידידנו חברי עין-שמר.

איכותה של חברה אנושית נמדדת גם ביחסה אלהחלש, והזקן הוא חלש. בכל דבר שנגע לשרה בשנותיההאחרונות הייתם נהדרים. כול בקשה שלנו נענתה בחיוב, קשב והבנה. ביקשנו להאריך את שהותנובדירה ונעניתם בחיוב למרות מצוקת הדיור הקשה מאוד. ביקשנו לקבל חדרון קטן לאירוח –וקיבלנו ושוב על אף אותה מצוקה, ביקשנו מהמרפאה לא לטלטל את שרה לבתי חולים ולתת להמרגוע בביתה (אולי בניגוד לכללים הנהוגים) ונעניתם. על כול אלה תבואו על התודה והברכההחמה.

ואחרונים חביבים – בית דורות על כול דורותעובדיו ומנהלותיו – תודה רבה וחמה לכם על טיפולכם,יחסכם ואהבתכם את שרה כי בכך הנעמתם והקלתם עליה את שנותיה האחרונות.

מירי, יצחק, עמית והמשפחות

יהודה וינשטיין – פרידה מיוד'ל - נפרד רפי שפירא

2011-01-13T02:54:00.001-08:00

אט אט הולכים ונפרדים מאיתנו גיבורי הילדות,אותם שידעו לשלהב את דמיוננו הילדותי מושא להערצה והזדהות. היו מהם שהילכו עלינו חילוקודש, היו שנעתקה נשימתך מגודל הפליאה על חילם וגבורתם והיו אלה הפתוחים אליך ומקניםלך יותר מקורט של קרבה אבהית – אימהית. אלו היו אבותינו ואימותנו במבט הולך ומתרחקאל מעבי שנות ה – 40.

ביוד'ל נתמזגו אלה באלה – ראש וראשון למפעיליהמכונות – הטרקטורים והמכוניות ונהגם הפרטי של גן – חנה לימים קבוצת "אשל".

יוד'ל לא נמנה עם מנחילי המורשת מעל הפלטפורמות והבריקדות,חותמו לא הוטבע בטזיסים וספרי לימוד, ובכלזאת, ואולי בגלל זאת, היה מדמויות המופת של ילדותנו ובחרותנו. מכונאי מסביר פנים ונחלץלכל משאל לב, יד זהב ואב נהדר ומשקיען. (זכורים לי ימי תלת- האופן וארבע-האופן אותםהתקין לבנו)

ימי ההולדת של מירי היו בעבורנו חוויה לקראתהספרנו את הימים. יוד'ל היה מעמיסנו על הטנדר ונוסעים! ממש נוסעים לטיול של כף. בעתשהתקיימו התמרונים הצבאיים בקיבוצנו, אהבנו להתלוות אל יהודה המקלען, (ומשום מה הותר לזאטוטים לשוטט בין עמדות הלוחמים – הםאבותינו).

מאוחר יותר, ואנו כבוגרים נדרשנו לשירותיושל יהודה כמכונאי, הוא בשקט וסימפטיה קורנת נפנה מעיסוקיו האחרים, בודק, נוקש ועד מהרהעל פי צלילים ושאר קודים מקצועיים, חושיים ונרכשים מאבחן את מהות התקלה וקדימה לעבודה.אותה רוח של סקרנות וסובלנות ליוונו בתעשייהובכל מקום אליו נקלענו יחדיו.

תקופת הסבאות שנמשכה עד רגע הלקחו, היאסיפור מופלא בפני עצמו. קשר הדוק ורצוף עם כל הנכדים, כל אחד בזמנו וכולם יחד כשנדרש,זוכה למלוא תשומת הלב, לפינוק, בילוי משותף ופינה שקטה לעיסוקיהם.

יהודה ושרה בנו קן יציב וחם משך שתי שנותדור, הדדיות שחברו בה חכמת הלב והדעת, סקרנות ספוגת תרבות, אהבת ספר וחברה, זיקה עמוקהלסובב אותם – וכל זאת בצנעה שכמעט אין דומה לה, כזאת התובעת לעצמה מועט שבמועט, היודעתלהיות שמחה בחלקה, כזו הרואה במשפחה ובחברה את הנכס האמיתי אליו יש לשאוף.

עצוב היום להפרד ממך יהודה, ממה שהיית כלחייך, על שנעקרת כך, בגילך המתקדם ממש מסדן היצירה, במלוא עדינות חושיך, בנכונות להמשיךולהעניק לנו ולמשפחתך, להמשיך לחיות איתנו ואותנו בכל תהפוכות הזמן והמקום.

אנו מאמצים בחום את ידייך שרה, שותפה אצילה למסכת חיים משותפת רבת – הילולים.אנו שותפים לכאב הפרידה החטופה עם עמית, מירי, איציק ומשפחותיהם.

היו גאים בסבא שכזה, אומרים אנו לנכדיםוהנחילו כל שתוכלו מרוחו וזכרו לבאים אחריכם.

אנו מרכינים ראש על קברך יהודה באהבה והודיה.

רפי

יהודה ועלון המשק

2011-01-13T02:28:00.000-08:00

אברהם לוי עורך העלון ושותפו שנים רבות.

אי אפשר שלא לציין את תרומתו של יהודה לעלון המשק.יהודה היה מספר שנים חבר מערכת פעיל. בתקופת חברותו במערכת הוא היה הפעיל ביותרמבין החברים. תמיד יכולתי לסמוך עליו כאשרפניתי אליו במשימות שונות של כתבות וראיונות, והוא עצמו גם יזם כתבות וראיונותמשלו.

היה בכתבותיו משהומרענן ושונה שהוסיף עניין לעלון.

היה נעים לשתף איתופעולה: הוא ביקש להתייעץ ולשמוע את דעתי על הדברים שכתב והיה בא לבדוק שהתוצרהסופי יהיה בסדר. אמנם בשנה האחרונה ביקש לשחררו מהמערכת, אבל עדיין היה מדי פעםכותב ביוזמתו ואפילו מראיין אחרים. כמה ימים לפני ותו אמר לי שהוא מכין כתבה לעלון לראש השנה והנה – נדם ליבו...

הוא יחסר לימאוד -

אברהם

יהודה בעבודה

2011-01-13T02:25:00.002-08:00

אוריליס שותפו למעבדה

כשבאתי הבוקר למעבדה,משה פנה אליי: יש כאן עבודת בדיקה שיהודה התחיל אתמול, הוא ביצע את חצייה וצריךלסיים – כאן מקופלת כול המציאות על צידה העצוב – אך גם נחמה יש כאן.

עצוב כי נפרדים ממך יהודהונחמה כי היית בעבודה עד יומך האחרון.

הגעת למעבדה בגילמתקדם, אך למרות גילך קנית לך מקום של כבוד ועמדה חיונית ביותר בעבודות המעבדההשונות.

כישרונך הטכני, הבנתךוצלילותך הביאו לכך שמהר מאוד הפכת לאחד העובדים המרכזיים והשתלטת יפה על מכשיריהמעבדה המתוחכמים, כאשר את רוכש את המיומנות הטכנית הדרושה, אך בנוסף אתה מבין וחשהיטב את התהליך, את המכונה ואת הגומי עצמו. היו מספר עבודות ובדיקות שהתמחית בהן ורק אתה ביצעת אותן, הצטיינת בעבודתךבדייקנות קפדנית ומעל לכול באמינות. "אם יהודה ביצע את זה אז זה מאה אחוז בסדר".וכול אלו כאשר אתה כבר מעל גיל 80.

היית סימפטי, חברי,נעים שיחה. ביצעת הכול במצב רוח טוב ובמאור פנים.

אולי נמצא נחמה בכךשהצלחת להזדקן בצורה יפה, מכובדת ומעוררת כבוד. בכך שהצלחת להתמיד בעבודה חיוניתותרמת עד יומך האחרון, בכך שבעיות הבריאות שצצו פה ושם לא כופפו את גווך הזקוף.היית חבר אמיתי, סימפטי, מתעניין ומעורה.

סיפרה לי חברה שפניתאליה לערוך איתה ראיון לעלון על חברות העובדות בחקלאות ולא הספקת, ואתה בן 86.

יהודה – נזכור אותךבמיטבך עד יומך האחרון, תחסר לנו מאוד. ימתקו לך רגבי אדמת עין שמר.

תנחומינו לשרה, עמית,מירי, יצחק וכול בני המשפחה –

מעובדי מפעל הגומי.

יהודה בעבודה

2011-01-13T02:25:00.000-08:00

אוריליס שותפו למעבדה

עצוב כי נפרדים ממך יהודהונחמה כי היית בעבודה עד יומך האחרון.

הגעת למעבדה בגילמתקדם, אך למרות גילך קנית לך מקום של כבוד ועמדה חיונית ביותר בעבודות המעבדההשונות.

היית סימפטי, חברי,נעים שיחה. ביצעת הכול במצב רוח טוב ובמאור פנים.

סיפרה לי חברה שפניתאליה לערוך איתה ראיון לעלון על חברות העובדות בחקלאות ולא הספקת, ואתה בן 86.

יהודה – נזכור אותךבמיטבך עד יומך האחרון, תחסר לנו מאוד. ימתקו לך רגבי אדמת עין שמר.

תנחומינו לשרה, עמית,מירי, יצחק וכול בני המשפחה –

מעובדי מפעל הגומי.

כותב חנן בן יהודה

2011-01-13T02:23:00.001-08:00

כותב חנן בן יהודה – שנווחברו של יהודה לעבודה במפעל הגומי. אזכרה 10.10.93

בשלושה מישורים הצטלבו הדרכים של יהודה ושלי והלכו במקביל.

בעבודה – במעבדה של מפעל הגומי בילינו שעות כל יום.

בעלון המשק – כשמערכת העלון הייתה מורכבת מעורך ושני פרילנסרים –שמנסים ככל יכולתם למלא את העלון: יהודה ואני.

ובשכנות הטובה - שכן טוב ממולועוד אפרט.

בתחום העבודה – שני דברים הרשימו אותי אצל יהודה בתחום העבודה. האחד –מסירותו הרבה למקום עבודתו. אבל בכך הוא לא היה יוצא דופן בין דור המייסדים שרובם היו מסורים לעבודתם. הדבר השני והמרשים היה אופי העבודה בה עסק והצלחתו להתמודד עמה. עבדנו במעבדה של המפעל – יעקב היה מגיש לנורצפטים להרכבה, רצפטים שכללו בין 7 15 יסודות שונים: אבקות, נוזלים ומוצקים שוניםמהם תוכן התערובת, את כול אלה היה עלינו לשקול ולמדוד בדיוק של עשירית הגרם, כשכולטעות תכשיל את הניסוי, ויהודה, שלא למד כימיה מימיו התמצא בכל החומרים, דייק מאודבביצוע וסמכו עליו מאוד. היה לו כושר למידה והתמודדות עם חומר חדש.

ובנוסף לאלה: "יהודה –מכונת התפירה התקלקלה", "יהודהצריך להביא אותי מחדרה" ותמיד ברצון.

מפגש שני – עלון המשק – פה צוטטו דבריו ששרה היא הצנזור המאשר את כתבותיו, אני רוצה לחדש – אחרי כולפרסום היינו יושבים שנינו ומדסקסים אתשנכתב. למה? כי לא מפרגנים, כי אין משוב ואין תגובה. ויהודה כל כך רצה שיגיבו(לטוב או לרע), אך הציבור הקיבוצי אדיש לצערנו. וכך אנחנו שנינו עושים משוב האחדלשני, כשהוא היה כותב אני הייתי מעיר לו: "זה נכון", "פה קלעת בולופה פספסת" וכמובן להיפך. יהודה באמת התמסר לשטחים שונים בכתיבתו כמו שנאמר. הוא אהב לכתוב על עצמו, את חוויותיו(וצריך לא מעט אומץ לב אזרחי לגלות בפני ציבור קיבוצי צפוף את חוויותיך האישיות). יהודה כתב פיליטונים אף כי לא תמיד הדבר צלחבידו. אבל הוא היה איש שמח ורצה להצחיק ולשמח את זולתו.

ולבסוף – חברותושכנות טובה – זה התחיל למעשה כשחזרנו משליחות בווינה. פתאום נפתחת הדלת ויהודהמופיע עם שקית אגוזים. מדוע אגוזים? היה זה ביטוי לרצונו שניקלט טוב ונקבל סברפנים יפות - פשוט מחווה של שכנות טובה. לאפעם הביא מפרי גנו לחדרנו, הכול מתוך רצון לטפח את החברות והקשר ובכך הוא הצליח. לפעמים – טלפון מחדרו: חנן אולי ידוע ערך מסוים בתשבץ? מה שהוא לא ידע אני כמובן לאידעתי, אבל החשוב הוא החופשיות הרבה ביחסיו איתנו.

ותפקיד איש הספרות –סתם בהתנדבות. אני שכחתי שעלי להסתפר אבל הוא לא. ושוב טלפון – באיזה שעה נוח לך?איך הוא זכר? הוא פשוט היה חבר טוב.

ושוב כדי להדגים:כשנסענו לחו'ל הוא כתב מאמר על החברות ביני לבינו ושם הוא אומר: חבל שלא הכרתי את חנן מוקדם יותר – וזה מאוד הדדי– גם אני מאוד מצטער שלא הכרתיו מוקדם יותר כי חבר כמוהו קשה למצוא.

ומה שראיתי היום חרוט על המצבה שלו אומר את הכול. על מצבתוכתוב: בן אדם. כזה הוא היה.

חנן.

כותבת ג'ין סדווין (אשתו של בוב רופא השיניים וידידה - תורגם מאנגלית )

2011-01-13T02:20:00.000-08:00

כידוע אין זה קללהיות עולים חדשים בחברה סגורה

למרות זאת היינו ידידים קרובים שליהודה.

הוא היה איש בין אנשים, היה אדם מיוחד, איכפתניק,מתחלק עם אחרים, אוהב, רגיש ומבין. ספק אם הדורותהבאים יצליחו להגיע לגדולתו.

אף במותו כבחייו, היה שקט ועדין, זכה למות בנשיקה.

אבידתו גדולה לכולנו.

ג'ין סדווין

שיר שכתב דוד אליעז ובעלה של מירה אחייניתו של יהודה, לאזכרה

2011-01-13T02:18:00.000-08:00

יהודה

כבר ירח שלם חלף עבר

ודמותך המרגיעה,הנינוחה

עדיין אופפת אותנובעזות.

כל צעד ושעל לעברחדרך

נמדד ברגשות דווי

על אבדנו של יקר

כבר ירח שלם חלף עבר

ואתה דומם, שותק בתוךנבכי מחשבותינו

אך מצליל קולך לאנעדר רוגע

המשמש לנו אור בוהקבעיתות משבר

גם אשת הנעורים שהלך אחריך במדבריות החיים

עדיין כבולה בקסמיךהאופפים את זיכרונותיה

והיא טווה זריםלעלילות החלוץ היפה,

אדום השיער, המושךברתמות הסוסים

כמו גיבור מיתולוגי.

גם עצי הפרי בבוסתנךהקטן

שפו ראש, וכאבם המר ניכר היטב בעלוותם

ולא נותר בם אגל - טל,לבכות כאבם

מי ישקם ומי ישיברוחם

בהיעדר כפות ידיךהמיובלות

אך משקפות רכות -אהבה

לכל צמח עץ ורגב

מדודו

מכתב ממגי נכדתו מנפאל

2011-01-13T02:11:00.001-08:00

שלום אבא

אני כותבת לך בוקראחרי שקיבלתי את הידיעה המרה על מותו של סבא. אני מנסה להביע קצת מתחושותייוהרגשותיי, אולי זה יקל עלי וגם קצת תחליף לשיחה בינינו... ביום שישי אימא סיפרהלי על האסון וזה הפתיע אותי כמו את כולכם. זה היה הדבר הכי בלתי צפוי ולקח לי זמןעד שהצלחתי לעכל ולקלוט בכלל את משמעות הדבר.

סבא היה בשבילי משהושכשאני אחזור הביתה אני אסע אליו ואספר לו על כל מה שראיתי במזרח. לפעמים כשהגעתילמקומות יפים במיוחד, יכולתי לדמיין איך אני מספרת לו על תרבויות מעניינות שראיתי,הייתי יכולה לחשוב איך אני יושבת איתו ומספרת והוא מראה עניין בכל, שואל הרבה –יכולתי לדבר איתו כך שבוע שלם. תמיד חשבתי שלא כדאי לשלוח לו תיאורים במכתבים כיממילא אני אבוא ואספר לו הכול.

אף פעם לא יכולתילתאר לי מצב בו אחזור הביתה וסבא לא יהיה שם כבר, כי הוא תמיד היה כל כך בריא, כלכך צלול וחיוני ותמיד נראה כאילו הזקנה לא ממש השפיעה עליו.

כול הערב אתמול חשבתיעל סבתא שנשארה לבד ועליכם, על כול המשפחה וכל כך רציתי להיות אתכם ברגעים אלה,להיות איתו בדרכו האחרונה ולעבור את הכאב ביחד...

ניחמה אותי העובדהשהוא לא סבל ונפטר בשיבה טובה בלי כאבים...

אוהבת - מגי

מירי ביתו משלימה את תולדות חייו

2011-01-13T02:08:00.000-08:00

ניתן להמשיך ולארוג את תולדות חייו של יהודה מקטעי הרשימות שפרסם בעלוני המשק של עין שמר שפרקים אחדים מתוכן הובאו למעלה. רשימות אלה מציגות בצורה ברורה חיה וכובשת אדם שהיה מעורב מאוד בחיי העם, המדינה והקיבוץ. חוויותיו האישיות מפגישות אותנו עם אירועי תקופה מאוד משמעותית לעם היהודי וחושפות ומייצגות לבטים ותהליכים שעברו על דור שלם שנשא על כתפיו את השיבה למולדת, הפרחת הארץ, בניית מדינה וחברה חדשה – החברה הקיבוצית. אך אילוצי הזמן והמקום אינם מאפשרים להביא את כל הפרקים כלשונם ומכאן יימשך תאור פחות סיפורי וחוויתי ויותר תמציתי.

ב- 1931 נשלח יהודה ע'י הקבוצה להביא עולים שהגיעו לנמל חיפה ויועדו להצטרף לקיבוץ. בין העולים הייתה שרה. שם בבת גלים הם הכירו, יהודה הרשים את שרה ביפי תוארו וידיעתו את השפה העברית על בוריה. היא הרשימה אותו בתבונתה, בהשכלתה ובצניעותה. ב – 1936 נולד בנם הבכור עמית והם נישאו שלוש שנים מאוחר יותר ב- 12.4.1939, מירי נולדה בהיות יהודה בן 36 בשנת 1943, ויצחק הצעיר בהיותו בן 39 בשנת 1946. יהודה היה אבא בלתי רגיל, גם בעל, סבא ואח אוהב ותומך. כשלא היו צעצועים ומשחקים הוא בנה לנו במו ידיו אופניים ומשחקים, עזר לנו ללא גבול, הוא היה מסור מאוד למשפחתו, לקיבוץ ולעבודתן – היכן שלא עבד.

היו ליהודה ידי זהב והוא עבד בעבודות רבות ומגוונות. הוא עבד על טרקטורים בעבודות חוץ, ריכז את הפלחה, היה נגר, מכונאי ונהג. יהודה ריכז שנים רבות את המוסך ובלט מאוד במזגו החם והטוב, הוא ידע לתקן מכונות מכל הסוגים – משעון ומכונת תפירה ועד קומביינים ומכונות ענק. סורגות ותופרות נהגו לפנות אליו עם כל תקלה במכונה והוא תמיד נענה ברצון, אפילו ביום מותו עוד הספיק לתקן מכונת תפירה לפני שמלאך המוות קראו אליו.

יהודה היה בין מקימי מפעל נרדי מתוך שליחות להקמת מקום עבודה למוגבלים וחלשים. בשנותיו האחרונות הוא עבד במעבדת מפעל הגומי וגם שם זכה להערכה רבה. הוא היה חבר בועדות שונות בקיבוץ, ריכז את ועדות החינוך והחברים. היה בצוותות חגים, היה מעורב מאוד בחגים, הקפיד תמיד להתחפש בפורים בתחפושות מאוד יצירתיות וזכה בפרסים רבים על כך. היה לו חוש הומור מיוחד כשלרוב הוא צוחק מעצמו ובכך רומז לאחרים.

במשך שנים רבות מאוד הוא כתב בעלון המשק מזווית ראייה מאד אישית ואוהבת, הוא היה מאוד עצמאי בדעותיו גם בתקופות של קולקטיביות רעיונית מחייבת. הוא כתב באומץ ותעוזה על נושאים כואבים ורגישים בהווי הקיבוצי.

יהודה ניחן באהבת הזולת וביכולת נתינה נדירה. הוא הרבה לעזור לזולת, לחלק מפרי גנו שטיפח ליד ביתו. הוא היה אדם סקרן, מתעניין ומעורב מאוד בקורה בחברה הישראלית.

יהודה אהב לטייל והשתתף ב – 15 צעדות עוד כשצעדו 4 ימים, הוא לא הלך בתלם אבל הלך הרבה. אהב להתנסות בחוויות לא שגרתיות, הרפתקן. בעזרת בנו הוא הגיע לחבלי ארץ חדשים שנכבשו במלחמות ישראל מיד עם דום שאון התותחים.

צעיר נצחי ופתאום הלך לעולמו.

ב – 7.9.1993 יהודה מת מות צדיקים בשנתו לאחר שחילק לשכניו מרימוני גינתו והוא בן 86 במלוא תפקודו.

ימתקו לו רגבי עפרו.

ההתיישבות בקיבוץ

2011-01-13T02:07:00.000-08:00

בחו'ל היינו חלק מקיבוץ עלייה א' (שלימים הפך לעין החורש). בארץ נעמדנו בפני דילמה – הקיבוץ התפלג: חלק הלך לבנימינה (מייסדי עין שמר) וחלק לחדרה. החלוקה הייתה באופן ברור אידיאולוגית. החלק שהלך לבנימינה היה שמאלי לפי ההגדרה אז ואילו החלק שהלך לחדרה היה ימני. לפי השקפותיי ונטיותיי אז הייתי קרוב יותר לחלק מבנימינה ואילו כל חבריי הטובים היו בחדרה. החלטתי אם כן לנסות את שניהם. השארתי את המזוודות שלי בתחנת הרכבת לשמירה ונסעתי לבנימינה, שבוע ימים הייתי בבנימינה, זכורני שמלכה הלברשטאט (לימים שנפלד) הייתה מחסנאית הבגדים. היה לי ברור שזה לא הקיבוץ שאחיה בו. הוא היה פוליטי מאוד, ויכוחים תמיד בנושאים פוליטיים. הייתי צעיר צמא חיים, פשוט לא הייתי מוכן שהאידיאולוגיה תהפוך למרכז חיי.

לקחתי את המזוודות מתחנת הרכבת ובאתי לקיבוץ בחדרה שלימים היה עין החורש, ואמנם האווירה הייתה לגמרי שונה, גם העובדה שהיינו בתוך מושבה גדולה יחסית ונפגשנו עם ציבור פועלים מגוון ובתוך זה קיבוץ שומריה שחנה באותו מגרש, כל אלה תרמו להרגשה יותר.

התקופה הזאת שאפשר לכנותה תקופת ההסתגלות לעבודה הייתה לי קלה יותר מאשר לחבריי. אני ידעתי כבר בחו'ל עבודה מהי בזמן שרוב חבריי באו מספסל הלימודים. רוב החברים שאפו להגיע למקום עבודה קבוע, להיות פועל קבוע זה היה הרבה יותר קל וגם מכובד יותר, ואילו אני נזהרתי מליפול בפח של עבודה קבועה. נהניתי להחליף מקומות עבודה ולהכיר אנשים חדשים.

כשהקיבוץ החליט להגביר את הכנסותיו ולרכוש זוג סוסים לעבודה, נעניתי ברצון להצעה להיות עגלון. לא תמיד הייתה עבודה, אז הייתי יוצא עם העגלה לשוק, נעמד יחד עם העגלונים ומחכה שמישהו יבוא ויזמין אותי לעבודת הובלה או חריש. שם הכרתי את רזניק שהיו לו זוג פרדות וחיכינו יחד לעבודה. לרזניק היה בית קטן ומשק קטן סמוך למחנה שלנו. לימים התפרסם רזניק (עד היום) בהתמסרו לספק אוכל חינם לחיילים העוברים בצומת כביש החוף.

באותם ימים עורק התחבורה העיקרי והיחידי כמעט הייתה "רכבת מזרח", כל האספקה לחדרה והאזור הגיעה ברכבת, כך שרוב העבודה הייתה בהובלות מהרכבת. באותה תקופה נבנתה המושבה פרדס חנה, היינו מובילים אליה את חמרי הבניין, מהרכבת עד פרדס חנה לא היה כביש כי אם חולות עמוקים והייתה זאת עבודת פרך לא רק לסוסים כי אם גם לעגלון להגיע למקום. בעבודתי זאת היו כמה קוריוזים. בין היהודים בפולין מעמד העגלונים היה נחות, שום יהודי המעריך את עצמו לא היה רוצה שעגלון או "בלעגולה" יהיה מחותן שלו, וכאשר קיבלו ממני בני משפחתי מכתב בו התפארתי שהגעתי לדרגת עגלון, זה הביך אותם מאד והם ביקשוני בעדינות להחליף את העבודה.

בעבודתי נקשרתי מאוד לסוסים איתם ביליתי שעות רבות והכרתי אותם על בוריים. שמתי לב שבשעת מאמץ האחד מושך והשני נרפה ולא מצאתי את התשובה מדוע זה כך, כמובן שלא רציתי להצליף סתם. ביום לא ראיתי כל סיבה לכך לכן החלטתי לעקוב אחריהם בלילה. ואז התחבאתי באורווה וצפיתי ושם נגלתה לי התשובה – הסוס החזק מיהר לגמור את מנת מזונו וחיש מושיט את צווארו לאבוס בן זוגו, כשהרחקתי ביניהם ולשניהם היה מזון נפתרה הבעייה.

העלייה לארץ ישראל

2011-01-13T02:05:00.002-08:00

בשנת 1929, אחרי ראש השנה, עזבנו קבוצת שומרים וחלוצים את פולין ברכבת לנמל קונסטנצה שבים השחור, ומשם הפלגנו באוניה גדולה בשם "אלסייה". ביום הכיפורים אחרי צום מאונס בים סוער, הגענו לחיפה.

הקדימו אותי בעלייתם אחי משה ואחותי רחל שקיבלו את פני בעלותי לחוף. אחריי עלו שתי אחיותיי הנותרות וגם אבי. בפולין נשארו אחותי צבייה, בעלה יצחק ושלושת ילדיהם. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה המשכתי לקבל מכתבי געגועים נרגשים מאחותי צבייה שבגלל סיבות משפחתיות לא יכלה לעלות.היא זאת שטיפלה בי במסירות כה רבה בבית החולים בוורשה ויותר לא זכינו להתראות. סופם המר כגורל העם היהודי בא להם כפי שנודע לי אחר כך – בריכוזם בבית הכנסת הגדול שבעיר ושריפתו על היהודים שנמצאו בתוכו ע'י הגרמנים. יהי זכרם ברוך.

העלייה לארץ ישראל

2011-01-13T02:05:00.000-08:00

הקהילה היהודית בעירנו והרחוב היהודי

2011-01-13T02:02:00.003-08:00

בנעורי עסקתי רבות בספורט. עוד בילדותי כשרק חזרתי מבית הספר, אכלתי בחטף ויצאתי עם עוד ילדים לשחק בכדורגל בכדור מצמר וסמרטוטים. כשגדלתי שיחקתי בקבוצת "מכבי" שלוש עונות עד שיצאתי להכשרה. הציבור היהודי היה מחולק באהדתו בין מכבי לבין ז.ק.ס. (ראשי תיבות של קלוב. ספורט. יהודי). המשחקים החריפים ביותר היו בינינו לבינם. אנחנו ייצגנו את הציבור הציוני ואילו הם את ה"בונד" ואת האידיש. יד לציין שרוב הציבור אהד אותם כי בביאליסטוק היה מעמד פועלים מפותח וגאה מאד שכלל גם עגלונים וסבלים ובזמן פוגרום 1905 הפורעים לא העזו להיכנס לרובע היהודים העובד.

הקהילה היהודית בעירנו והרחוב היהודי

2011-01-13T02:02:00.001-08:00

השומר הצעיר

2011-01-13T01:59:00.001-08:00

בגיל 15 נכנסתי לתנועת הצופים על שם טרומפלדור, וכשהשומר הצעיר התאחד עם טרומפלדור נעשינו חלק בלתי נפרד מהתנועה. בשנת 1925 יצאנו עשרה שומרים ושומרת אחת להכשרה בחווה חקלאית יהודית קרוב לעיירה ספוצקין, עבדנו שם כל הקיץ בחקלאות. הייתה זאת חוויה מעניינת מאוד. לבעל החווה יהודי גאה בגיל העמידה היו 10 בנות ובן אחד, כל הבנות היו מוכשרות מאוד ואבא שלח אותן ללמוד בגרודנו, הבן נשאר לעבוד בחווה. הבן הזה עשה עלינו רושם עצום, הוא רכב על סוס וניהל את כל עבודות החווה, עבדו שם הרבה גויים וגויות וכולם פחדו ממנו. היה זה קיץ נפלא. שם לראשונה נודע לי המושג נימפומניה כי אלת הבנות היפה והמוכשרת מאוד הייתה נגועה בזה.

בפעם השנייה יצאתי להכשרה ב- 1928. הפעם יצאנו לעיירה מיאטיץ ועבדנו בביח'ר לדיקטים. מנהל העבודה היה יהודי בשם פלוט ניקוב שלימים הכרנו את בנו משה בקיבוץ גן – שמואל. הייתה זאת עבודה קשה. גם אם הם היו ציונים הם ידעו לנצל אותנו. שם הכרתי את אנשי סטאשוב שרובם בגן – שמואל. אנשים נפלאים, אנשי עבודה ויחד עם זה בעלי הכרה מעמדית ולאומית. עד היום אני שמח לפגוש אותם. ביניהם דבורה ויעקב סולניק (היום שילוני)..

לסיום קטע זה כמה מלים על אחי ואחיותיי

2011-01-13T01:58:00.000-08:00

האחות הבכורה – אסתר ז'ל עלתה בשנות השלושים המוקדמות, התחתנה עם דוד בליט ולהם בן – מאיר.

משה יצחק ז'ל – עלה לארץ לפניי, התחתן עם שושנה (רוזה). בנו מרדכי בהט הוא היחידי מבני המשפחה שנתפס לדת, היחידי מכל תשעת הנכדים של אבא שעולה לקברו מדי שנה וגם לקברי דודותיו – אחיותיי, למשה הייתה נגריה בחיפה.

צבייה ז'ל – האחות שנשארה בחו'ל והושמדה עם בעלה וילדיה בידי הגרמנים, היא הייתה יפה וטובה ללא גבול, היא טיפלה בי כמו אימא גם כשנישאה והקימה משפחה, לא שכחה אותי ודאגה לי.

רחל – אחותי השלישית עלתה לארץ לפניי, התחתנה עם יהודה דומיניץ, ולה בת יחידה ושמה מרים. רחל שתזכה לאריכות ימים ובריאות. בעלה נספה בתאונת רכבת במבואות חיפה.

ציפורה ז'ל – עלתה ארצה אחריי בשנות השלושים. נישאה לצבי קירשנר ולהם שני בנים ובת. מנחם, זאב ומירה.כולם נשואים עם ילדים.

משפחה וחברים נפרדים משרה ויהודה וינשטיין

2011-01-13T01:54:00.000-08:00

כמה מלים לפני..... כתב עמית

שרה ויהודה שייכים לאותה קבוצה מופלאה, מיוחדת ואולי תימהונית ש"כפתה" על עם ישראל מדינה.

כנגד כל הסיכויים –נגד הממסד הדתי והאמונה שרק המשיח יביא, נגד נוחיות וקריירה מובטחת, נגד רצוןהורים ונגד אימפריות – טורקית או אנגלית: אל ארץ מיושבת בחלקה באחרים ובחלקה שממה,קדחת ולא כלום, אל תנאי אקלים שונים, קשים ואחרים ממה שהם ידעו – מתוך תחושה שזההזמן, ועם מנהיגות אמיתית ומובילה: עשו את המעשה הענק שאולי איננו מבינים עדיין אתעוצמתו. חלק כל כך קטן ויחידי מהעם קם ועשה מעשה, כשרק 10% עומדים בקשיים ונשאריםוהשאר יורדים חזרה אל ארצות הנוחות והשפע. המעשה הגדול נעשה ע'י אנשים גדולים,אמנם ענווים וצנועים, לא אומני נאום ודיבור, אך אנשי ספר, תרבות ואופקים רחבים. לאיחצנים אלא אנשי מעשה היום יום, אנשי ערכים שלמרות חולשות האנוש שהיו בהם, סיכוםמעשיהם הו ענק בחיוביותו.

וכים – כשהמצליחן הואהתחמן, הערמומי והנוכל, כשהמושא לקנאה היא הדוגמנית או שדר הטלוויזיה המחטט, אואותו סוחר נדל'ן בעל קשרים וממון, כשהעובד החבא ומתנצל על חוסר מזלו, כשהקרביוהמקריב יחשב לפראייר, כשהערך מוכנס למרכאות, כיום צריך לעצור ולהצדיע לאלה ששרהויהודה היו ביניהם ואיתם יחד עשו את המעשה.

כמו שכתוב בחוברת –הם לא היו ענקי רוח ופרסום – הם היו אנשי מעשה שאת טביעת מעשיהם אי אפשר למחוק כימעשיהם הם: ילדים מחונכים, מכונות מתוקנות, בתים וצריפים שנבנו ומוצרי תעשייה ועזרה לאנשים, אך מעל לכל – הם היו אהובים מאודעל חבריהם.

והחוברת - שהיאחלק מאוד צנוע ממה שנשאר כתוב, היא עדות צנועה לכך.

דוד ליפסקי

2010-03-03T00:30:00.000-08:00

1904 - 1/12/1926

'דוד ליפסקי ממדריכי הקן השומרי בלודז', איש מרשים, שצפוי היה לו עתיד רב פעלים בקיבוץ שיוקם. היה אחד מארבעה האנשים הראשונים בקיבוץ עין גנים. מת בירושלים לאחר ניתוח בהיותו בן עשרים ואחת".
חניך הגימנסיה העברית ופעיל בקן לודז'

עלה לארץ ב- 1925. התבלט בשטח העבודה, ארגון וחברה,
נפטר ב- 1926 ממחלה ממארת.
בן 22 במותו.

אבא שטיין

2010-01-24T01:31:00.000-08:00

נולד 13.07.1909
נפטר 20.12.2008

תם עידן הסבים.
כבר לא אלך יותר לסבים
ואף אחד כבר לא ישאלני ביום שישי בערב:
אתה בא לסבים?
"סבים" בשבילי הוא כבר מזמן הרבה מעבר למקום,
הוא מושג בעל ערך מוסף רב:
- חיבוק אוהב של סבים, שכל-כך אוהבים לתת.
- מפגש משפחתי מלכד.
- וממתקים ללא חסוך הממתיקים את האווירה הביתית.
נחישות, עקשנות וסבלנות אפיינוך בעבודתך רבת השנים
בעוד הומור, חיוך וחמימות אפיינוך בחייך המשפחתיים.
סבא, חיית חיי יצירה, תמיד האמנת בתהליך ולא הרפית עד שהגעת לתוצאה לא פחות
ממושלמת לטעמך.

לפני כמה חודשים בקשת שאסיע אותך לחוות הנוטעים הנמצאת לא רחוק מקיבוץ שמיר
בצפון. ואתה, כאילו לא נסעת שעתיים, שועט לבדוק כל אגס, שזיף או תפוח- טעמו,
צבעו, ריחו, צורתו וגודלו. הייתי כה גאה בך כשראיתי את החוקרים במקום מתרגשים
לביקורך ועוזבים הכל ומתפנים להראות לך איך פירות יצירתך כה מוצלחים. בדרך חזרה
עצרנו ב"נימר" ואתה בתנועה סיבובית מנגב חומוס כמו ראשון הצעירים.
לפני כשנה ביקשתני שאקחך לחלקת ה"פרוזדור" לבחון מקרוב את זן האבוקדו
"עין-שמר", אותו פיתחת לפני שנים, לפני שייעקר. צעדנו לא מעט לעומק החלקה כדי
להגיע לעצים הללו. קטפת, שמת בשקית, המתנת בסבלנות כמה ימים שהפרי יבשיל,
טעמת, בדקת את גודל הגלעין ועוד ועוד פרמטרים כיאה לאיש מקצוע המסור למסירות.
סבא, כשהייתה לך מטרה הרמזורים היו לך לסימני דרך, שעטת אל המטרה במלוא המרץ
עם חיוניות האופיינית רק לאצנים למרחקים ארוכים.
לא אשכח, סבא, את בדיחותיך המצחיקות שתמיד החלו ב: "יהודי אחד..." ואת השפה
המיוחדת שהייתה לך עם אביטל, שהתבטאה, לעיתים, בקניית מתנות הדדית כמו חלבה
מ" 80 ", זאת למרות ששניכם כלל לא אוהבים חלבה. או כשאביטל היה מדרבן אותך
לראות מערבון ואתה היית בעיקר צוחק מצחוקו המתגלגל.
נראה כי קבלת נחת, סבא, מהקשר עם ילדיה של ענה ומשה. עמיחי ולירון היו מבלים
שעות ארוכות ואף לילות בביתך וגלית והילדים ואופיר פקדו את ביתך כל אימת שיכלו.
אהבת אותם כל-כך. ניכר היה שכל פעם שהגיעו לבקר חיוך רחב ומין שלווה ניסוכה על
פניך.
סבא, עוד כה רבים הרגעים שביליתי במחיצתך, אך קצר הזמן מלספרם כעת. היית איש
מסור לסבתא, למשפחה, לקיבוץ ולעצים שליווך צמוד תקופה ארוכה וצמיחתך הייתה
צמיחתם.

אזכור אותך, סבא, מבודח ומחויך, איש אדמה ועבודה, חוקר ואיש משפחה אוהב.
אוהב אותך מאוד.

יהיה זיכרונך בינינו תמיד.

אמיר

-----------------------------------------------------
ס ב א

אריה אמיתי. היית אריה אמיתי בחייך – וגם במותך.
אדם עם עקרונות שלא נשבר, והולך לאורם.
כך היה עוד אז בראשיתו של הקיבוץ – אליו הבלחת מלא אמונה במה ואיך צריך לעשות
את הדברים – בדרכך המיוחדת והעיקשת. כך הייתה גם הצורה בה השגת את הישגיך
המקצועיים הרבים – בעקביות סיזיפית וללא הנחות ופשרות, וכך היה אתמול – כאשר
מתת מות צדיקים במיטתך בבית – מקום בו רצית ובחרת לסיים את פתיל חייך.
מעגל חייך העשירים ומלאי הטעם צץ ועולה מעל ראשי, חיים עם דחף עצום לגלות
דברים חדשים, לצד מסירות ואהבה לנכדים ולמשפחה.
היית אדם בעל סקרנות בלתי נלאית, שכל דבר מעניין אותו – תמיד בעניינים – חיי
המשפחה שלנו, סדר היום הקיבוצי והכלל חברתי, היה לך מה לומר ולהגיד במגוון רב
של נושאים. אך גולת הכותרת הייתה ונמשכה עד יומך האחרון – פיתוח הזנים – עליהם
שקדת והמשכת לפתחם ויש אפילו עוד זנים בקנה שאין להם שמות...
ובמישור האישי – כמו עץ אלון היית לי ולנו – עם שורשים עמוקים בקרקע, עלווה
שמלבלבת כל פעם מחדש ונותנת את פירותיה, והעלים הרבים אשר הצמחת נותנים
להרבה אחרים צל לשוח וללמוד ממנו.
אהבתי להקשיב לסיפורך ולבדיחות בטעם האידישי מהעיירה הפולנית, להגיע למפגש
ה"במבה" ביום שישי – לחברותא המשפחתית המשותפת – שאתה במרכז העניינים...
למדתי ממך לא מעט על החיים – על איך שלאמונה, לעקביות ולמסירות ללא פשרות יש
תוצאות גם ביומיום וגם במעשים ארוכי הטווח; למדתי איך לדבוק בחיים של עשייה תוך
חיפוש ויגעות אין סופית כדי להגיע לטעם החיים האמיתי – שלך, ואיך ליצוק תוכן
יומיומי לחיים הפשוטים הבסיסיים ביותר...
אהבתי אותך סבא – כמו שאתה – עם החספוס והצניעות, היושר וגם עם הרגזנות, לצד
טוב הלב והדאגה לכל אחד מאתנו.
יהיה קשה לי שוב לא לשמוע מבניי גלי ושקד את השאלה החוזרת, הכל כך פשוטה כל
יום שישי: "אבא, הולכים היום לסבא אבא?"
כל כך פשוט, כל כך אמיתי, כל כך נתגעגע...
להתראות לך סבא, היה בטוח שמעשיך הרבים צרורים בחיי הרבים, ובוודאי בחיינו שלנו
– המשפחה. ננצור אותך – כפי שהינך – על כל כולך ופועלך.

שלך, אורי.

-----------------------------------------------------

ס ב א י ק ר

קשה לסכם קרוב ל- 100 שנות חיים בכמה שורות.

זכית לחיות חיים מלאים, בעלי עניין ומשמעות עבורך ועבור סובבך.

אין כמו אקט הפרידה ממך, כדי להמחיש את אהבת המשפחה המורחבת אליך:

נפטרת במיטתך, בביתך, בשבת אחה"צ. הגענו כולנו להיפרד ממך בטרם נלקחת מאתנו

לעד.

אני בטוח שזו הדרך בה היית רוצה לסיים את חייך.

סבא – אדם בעל עקרונות היית, אוטודידקט שכל חייו עסק בפיתוח זנים והשבחתם.

זכית עוד בחייך בכבוד ובהערכה רבה על פועלך המקצועי.

גילית עניין רב בכל התהליכים אשר עוברים על קבוצינו ולא היססת להביע דעתך,

הבוטה לעיתים, על המתרחש סביבך.

ביחד עם סבתא הייתם בית חם עבורנו, הנכדים, ובהמשך גם עבור הנינים.

היית עבורי סמל לדור ה"נפילים" הקיבוצי, אחרון קבוצת "שומריה", שותף להקמתו

ולפיתוחו של קיבוצנו.

אני נפרד ממך בצער רב המלווה בהבנה כי זו דרכו של עולם.

נוח על משכבך בשלום...

נכדך - אייל

-----------------------------------------------------
אבא שטיין

השבוע הלך לעולמו

אבא שטיין

לא, לא הכרתי אותו טוב

לא, לא הייתי בין חבריו

אך הייתי בין מוכרי פעילותו

אבא שהיה ציוני במובן הטוב שבמילה,

אבא שחשב וייצר זנים

לתפארת המדינה

אבא שפיתח תפוח ישראלי

ועוד תפוחים שזיפים וכל השאר

אבא שזכה ליותר ממאה שנים של שכל ישר

אבא שכשלפני כשנתיים עמו שוחחתי ארוכות

ותהייתי אך בגילו הוא כה צלול מובן ועניני וחברי

אבא שאולי יותר מכירים את יצירתו-

תפוח ה"ענה" מאשר את שמו,

קראתי היום מודעה בעיתון שהלך לעולמו

והרגשתי שתם עידן של יוצרים

ומקימי המדינה בחקלאות ובהתיישבות.

ולמשפחתו וקיבוץ עין שמר נותר לי לומר

כי אבא היה מגדולי הדור בחקלאות

הביא ברכה לנוטעי ישראל

והשאיר לעולם משהו שלא היה קיים ללא פועלו!

יהי זכרו ברוך

אילנה שבתאי

פרוד

(הגיע לאתר קיבוץ עין שמר)

-----------------------------------------------------

אבא שלנו

אבא היה לוחם שקט. איש של כבוד, שלא הרשה לעצמו לעולם לסטות מדרך הישר.

עצמאי בדעותיו היה ולא נטה לפשרות. משה מרגלית, חקלאי מגבעת עדה, חבר בלב

ונפש של אבא, אמר עליו שתמיד הוא מזכיר לו אריה. לפני שנים אחדות, כשאבא אושפז

בבית חולים, אמר לנו שאבא עכשיו אריה זקן, אבל עדיין אריה. היום לאחר פטירתו,

אנחנו יכולים לומר כי היה כאריה עד יום מותו.

צלול וחריף היה, ידען מופלג בתחומו, בשכלו ובקצות אצבעותיו, אך גם איש שיחה

המתעניין בקשת רחבה של נושאים, מבוטניקה ועד תנ"ך ולשון, היה אבא אחד האנשים

שאספו מהספסל הכחול בחדר האוכל, ספרים שאחרים וויתרו עליהם.

אבא היה יצירתי בצורה בלתי רגילה. ידי זהב היו לו. כל צמח שנגע בו - הוריק ושגשג.

בילדותנו, היה מכין לנו צעצועים ואחר כך לילדינו-נכדיו. עבודות יד ממסמרים וחוטים

עדיין מקשטות את קירות ביתו - בית משפחתנו. לפני שנים אחדות התחיל להכין לעצמו

מכשירים מיוחדים שיוכל לעבוד בהם גם בזקנתו, וכך יכול היה לשמור על עצמאותו

שהייתה יקרה לו מכל, ולהמשיך ולטפח את הגינה שכל כך אהב.

אבא אהב את עבודת האדמה. היה חוקר בעל שם, מהזן הנדיר של חוקרים, יוצרים

ומחדשים, שאינם נזקקים לאוניברסיטה. בידי הזהב שלו, בעצמאות המחשבתית שלו,

במאבק יומיומי ושקט, במטע ובבית - בערבים ליד השולחן, באיסוף האבקנים, אחד

לאחד - בעקביות ובעקשנות, בעזרת מוחו המעמיק והחד פיתח וטיפח את הזנים

המיוחדים לו והגיע להישגים לאומיים ובינלאומיים.

איש של כבוד היה אבא כל ימיו, ולא אהב לבקש עזרה. אבל בשנותיו האחרונות,

כשנדרש לה בעל כורחו, זכה, והיה מוקף אנשים רחומים שכיבדו אותו ודאגו לו כל

אימת שנזקק.

שנים שמלווה אותנו נירית. בשקט, בכבוד, ביעילות ובחכמה טיפלה ותמכה באבא,

הייתה זמינה לנו בכל עת, וחסכה מאתנו טיפולים מיותרים, וז'קלין שהופיעה כמלאך

בחודשים האחרונים לחייו, וטיפלה בו בחום ובאהבה, ובזכותה ובזכות טיפולם המסור

והעדין של אילנה וואיל ושאכר, ובעזרת דליה, יכול היה לסיים את חייו על מיטתו כפי

שביקש.

תודה גדולה חבים אנו לכל אחד מכם, כפי שיכול לחוש רק מי שסייעו לו ברגעים הקשים

של חייו.

אנו מודים לצאלה ולד"ר נגב, שהיו קשובים לאבא ונתנו לו להכתיב את המהלכים עד

יומו האחרון, ועתה, למנו ולכולכם שבאתם לחלוק לו כבוד אחרון.

לשנים רבות זכית אבא יקר, ואנחנו זכינו איתך. יחד עם אמא הענקתם לכל בני משפחתנו

בית חם ותומך ללא סייג. נפשנו הייתה קשורה בנפשך, ונפשך בשלנו, והיא תמשיך

ותלווה אותנו, תדריך אותנו ותאציל עלינו מחכמתה ואהבתה.

נוח על משכבך בשלום.

ולבסוף – הסוד

להתערב בסדרי עולם

במלאכת בראשית של "ויהי",

לזווג את המבקשים להחבר יחדיו – ולהביא,

כמו את האיילה אל הצבי

כמו את הלביאה אל הארי –

לגעת בחיבור המופלא שבין האבקנים והעלי,

עד ילבלב ויבשיל הפרי.

ע ד

אדלה דקל

2009-12-25T03:16:00.000-08:00

1.7.1911 - 18.10.2009

א ח ר ו נ ת ה ו ו ת י ק ו ת
אידלה נפטרה בשיבה טובה. היא יצקה את דמותה החזקה בשלושת ילדיה, חמישה עשר נכדיה וארבעה עשר ניניה.
אחרונת הוותיקות בעין שמר. אני מרגיש מעין חרדת קודש, מעין "של נעליך" כשאני חושב על הדור הזה.
אנו חייבים להם חוב של אהבה וכבוד שאולי לעולם לא נוכל לפרוע. הם ביצעו בגופם את המהפכה הגדולה, הם דור הר סיני, דור המיפלאור, דור המדבר שהגיע לארץ שוממה אוכלת יושביה – ויכלו לה.
אידלה חצתה את המאה כולה - 98 שנים, על כל אורותיה וצלליה. קשה לנו לתפוס את התהפוכות שעברה בחייה.
היא נולדה ב- 1911,בעיירה, על גבול רוסיה ליטא, "עיירה קטנה, מרוחקת ממסילת הברזל ומדרך המלך, סוסים, מזחלות, לא מכוניות, לא מדרכות, לא חשמל, על ראיונוע אפילו לא שמעו – ובכל זאת סיפרה תמיד על עיירתה כעל חלקת אלוהים אידילית: מסביב יערות, נחל זורם לאורכה.
ובתוך כל זה השומר הצעיר, הכשרה ועלייה עם כל אנשי "בדרך".
כשהגיעו ארצה רצו להקים קיבוץ משלהם. שלחו משלחת למאיר יערי, שהעיף אותם מכל המדרגות וצעק: "קומט א' קעקער און מעכט פלעקר" – "בא קקר ועושה רעש"...
וכך השלימו את הזקנים בעין שמר.
כולם השתדלו מאוד ללמוד ערבית. זה היה הטרנד. גם אידלה הצליחה ללמוד כמה מלים. אני זוכר כילד איך הכלבים הפשוטים "וואדי" ו"מרי" אמו הצולעת – שנפצעה בקרב גבורה מול התנים – גם בין החיות והבהמות היו "מעמדות", הכלב "הייק", למשל, של שומר השדות קיבל יום יום מנת בשר הגונה – אבל וואדי ומרי היו באים למטבח ללקט שאריות, ואידלה הייתה מגרשת אותם בצעקה: "כיף חאלק מפה!".
היא הייתה אשה חזקה, חרוצה ומסורה לעבודה, מהחיילים הפשוטים והנאמנים של המהפכה הציונית. מזל שלא כולם היו פה גנרלים. שלא כמו "השלאכטה הפולנית", שרבים מהם תיקנו את העולם מ... תל אביב – היא לא דיברה פוליטיקלי-קורקט, אלא היתה ישירה ואמרה מה שהיא חושבת. פיה ולבה היו שווים.
חייה לא היו קלים. היא איבדה בן. עשרים שנה היתה אלמנה. כל משפחתה, הוריה ואחיה נשמדו בשואה – והיא הציבה מצבה לזכרם ובקשה להיקבר לידם.
וכך היא מתארת את לידתו של רמי ז"ל ב- 1942:
"בערב צבי הוביל אותי במשאית לבילינסון. צבי נסע הביתה. אבל עדיין לא הגיעה שעת הלידה והמיילדת אמרה שאין מיטה פנויה ושאסע הביתה. לא היה לי כסף. ישבתי שעות על ספסל במסדרון.
לאחר הלידה אף אחד לא בא לבקר אצלי. צבי היה נהג משאית ולא היה לו זמן. יום אחד הוא הגיע עם תיק כבד; מרכזת ועדת הבריאות שלחה לי תפוחי עץ... רקובים.
חזרתי הביתה לבדי עם רמי באוטובוס".
חייה, כמו חיי הרבה חברות בקיבוץ, לא היו קלים. חיי הקיבוץ הקשו על הנשים. רבות מהן צברו מרירות של החמצה.
פעם רצתה לעזוב את הקיבוץ – וצבי לא הסכים.
בבית דורות אידלה לקחה על עצמה תפקיד מיוחד: היא שתלה גינת פרחים בכניסה שהכניסה לחיי דייריו ומבקריו אור וצבע.
בשנים האחרונות ראינו אותה הולכת עם עגלתה, לא מוותרת על החיים עד יומה האחרון.
שמעתי שבישיבה של מעלה, בגן ההוא, חסר גנן, אז הבוס הגדול נזכר באידלה החרוצה שלנו וקרא לה שתגדל שם פרחים "יפים כמו בעין שמר". אבל מי יחליף אותה בישיבה של מטה?
זכית לגדל פרחים של משפחה גדולה שסעדה אותך, נכדים ונינים, לראות ארץ יפה וקיבוץ גדול. היי צרורה בצרור חיינו.

ע ל י

א מ א ,
בשנה אחרונה החל תהליך שצבר וצבר את תאוצתו.
ואז החל הויתור.
מה קדם למה?
תהליכי חשיבה שהחלו אובדים?
או הוויתור על העקשנות לעמוד על שתי רגליים וללכת ולהגיע??
סוף ידוע מראש.
תהיות שלנו, המשפחה, על טעם החיים.
מזה חודשים שעוברים במוחי קטעי משפטים של סוף ופרידה.
קטעי מראות מעבר רחוק, ובטח עוד רבים הקטעים שאיפשהו נמוגו גם מזיכרוני.
מול עיני אני רואה אותך:

צוק

רוחות מנשבות
אבנים – מהן גסות, מהן עדינות
שביל מתפתל
פשטות
הצוק – איתן מול רוחות הזמן, למרות בקיעים ובלייה
ויום אחד – זקוף נשאר, אבל ניתק ונופל
באה מנוחה ליגע
מרגוע לעמל.
לילה חיוור משתרע
על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמטה ולבנה מעל...
שיר העמק –
את השיר הזה לימדת אותי אי שם בילדותי, אני בת הזקונים שלך, שמתלווה אליך יותר מ- 57 שנים.
ועכשיו – ביום הולדתך ה- 98 – הגוף והנפש אמרו – "די, עייפנו!"
בהיותך בת 95 – מתניידת במרץ ועקשנות האופייניים לך, עוד העזנו לסיים מצגת ליום ההולדת בהקראת השיר ששרה חוה אלברשטיין – נשים רוקדות:
"בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
עם הנכדים והנינים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד...
גם אם בלב ישנה טיפונת עצב
ברגליים עוד שמור הקצב".
את אמא, כל כך מאופיינת:
- במיעוט בביטויים של רגשות ודיבורים – כמו עצב, שמחה, התלבטויות ומהות החיים.
- בהרבה ענייניות בשיחה.
- במסירות לאין קץ שאפיינה אותך ביחסים עם אבא.
- בדאגנות רבה – כמו תרנגולת המכרכרת סביב אפרוחיה, כמו נמרה העומדת על זכות צאצאיה.
- "סבתא טורבו" – כמו שכינו אותך בנותיי.
- מעט בדלי סיפורים מעברך הרחוק וכשניסיתי כבר לשאול יותר – הזיכרון כבר החל בוגד בך והעבר נראה עוד יותר עמום ובלתי ידוע.
- כמה שנאת לקבל מתנות, עד כדי כך שלא ידעת מה לעשות בהן.
- כמה רצית לתת ולתת.
את –
עקשנית ולוחמת על עצמאות וכבודה של העצמאות בביטויים הקטנים של החיים, שבשנים האחרונות היו קימה מהמיטה, רחצה, הליכה לבית הקברות, השקיית הצמחים בגינת בית דורות.
עם עקשנים לא קל, אבל אין דרך אלא ללמוד לכבד את רצונם.
זאת למדתי אני ולמדו אחרים סביבך.
גם כשנפלת קמת ועמדת על הרגליים:
אחרי מותו של אבא
אחרי מותו של רמי
אחרי הנפילה שכמעט לקחה ממך את העצמאות.

אמא –

תמיד מיעטת לדבר על העבר והמשפחה בפולין.
נבע מזה הרבה כאב, וגם אנחנו לא תמיד רצינו לשמוע
לא היה לך קל עם ההיסטוריה, עם המשפחה שהייתה ואיננה.
לוח האבן הזה, שליד קברך –
זיכרון למשפחתך שנספתה בשואה.
זיכרון משפחתך שהייתה.
זו הייתה התעקשות אישית שלך מול כולם – משפחה ומוסדות.
שמרת עליו על מנת שיום אחד יונח על קברך.
אני רוצה לסגור מעגל ולהקריא מתוך דבריך בספר הזיכרון של העיירה איביניץ, מפלך מינסק:
העיירה איוועניץ, שבה נולדתי ובה ביליתי את מיטב שנותיי, שנות הילדות והנעורים – חרותה עמוק בזיכרוני, עדיין היא ניצבת לעיני על אנשיה, רחובותיה וסמטאותיה ועל בתיה הנמוכים.
...

עד מלחמת העולם הראשונה היתה עיירתי תחת שלטון הרוסים ונחשבה כעיירה מתקדמת. היה בה בית ספר רוסי עירוני שבו למד הנוער היהודי. גם בני דודי למדו בו ואף אחי הגדול, יוסף, עוד הספיק לסיים בו את חוק לימודים.

...

משפחתנו, משפחת סירוטקין, היתה מן המשפחות הענפות בעיירה. גרנו בכיכר השוק. אבא, ר' אייזיק, יהודי אדוק ובר אוריון היה מתפלל בבית הכנסת שלוש פעמים ביום ומדי שובו מהתפילה היה יושב ליד השולחן ומוסיף לעיין בספר.
לפני עלותי ארצה, בתחילת שנות השלושים, רציתי להשתלם בשפה העברית ואבא היה יושב אתי שעות רבות ובסבלנות אין קץ היה מתקן את שגיאותיי.
אמנו דינה הייתה אם יהודיה טיפוסית וכל חייה היו קודש לילדיה. לעולם לא אשכח את הפרידה ממנה לפני עלותי ארצה ואת היגון שנשקף מעיניה הלחות מדמע...
אחי הבכור, יוסף, נשא בעול הפרנסה של המשפחה.
אחי אברהם, התחתן בגיל צעיר והקים לו משפחה יפה.
הוא ואחי פישקע היו חברים בהחלוץ וחלמו לעלות ארצה.
אחי הצעיר פישקע, היה פרטיזן ונפל ביערות נליבוקי בקרב עם ההיטלריסטים.
אחותי הצעירה מלכה הייתה יפת תואר וכשרונית. הייתה חברת שהשומר הצעיר ושמשה כמדריכה ומחנכת למופת. ב 30.7.1939 הודיעה לי במכתב שאישרו אותה לעליה ושבקרוב נתראה פה בארץ. לגודל צערי ולמרבה כאבי, פרצה המלחמה, רוצחי היטלר הגיעי לעיירתי, רצחו את מלכה'לה אחותי ואת כל משפחתי ורק אני נשארתי, היחידה מכל משפחתי.
יהיו דברי אלה מצבה על קבריהם שאין איש יודע היכן הם.

ב י ת א ב א

איידלה סרוטקין-דקל/קיבוץ עין שמר

אמא,

זה היה צל שהעיב עליך לאורך כל השנים, יחד עם חיים מלאי עשייה – משפחה רב דורית וחברה קיבוצית.
ב-13 השנים האחרונות בית דורות היה הבית שלך.
המשימה הייתה לא קלה – לצוות ולך.
אני רוצה לומר לכם אנשי בית דורות – תודה.
ולך אמא –
נוחי בשלום.

ר ו ת י

פולה קרסוצקי-ארסטר

2009-08-22T08:10:00.000-07:00

נולדה 15.3.1915
נפטרה 14.8.09

פולה קרסוצקי – ארסטר

אמא נולדה בשנת 1915 בשלהי מלחמת העולם הראשונה. הצעירה בין שמונת ילדי משפחת קרסוצקי.
משפחתה היתה משפחה אמידה, בעלת מפעל לייצור תחרה (תחרה שהגיעה עד ארמון הצאר ברוסיה ועל כך קבלה המשפחה תעודות הוקרה). מאחר ומשפחתה הביאה ראשונה חשמל לקאליש, הרשו לכל אחיה ללמוד בגימנסיה הפולנית של קאליש.

עם התגברות האנטישמיות, הוחלט כי האחות הקטנה (אמי) תלמד בגימנסיה העברית של קאליש. מחנך הכיתה היה אשר בקלר, בעברו מזכירו של ח.נ. ביאליק, כך שאמי הייתה בקיאה היטב ביצירותיו של ביאליק. אחיה היו בין מקימי תנועת השומר הצעיר בקאליש. אביה הקצה מקום במבנה המפעל לקן השומר הצעיר (מבנה שקיים עד היום) רוב זמנה אחר הלימודים בילתה אמא בקן השוה"צ. בתקופה ההיא זו הייתה תנועת נוער תוססת,עם הרבה חניכים עם אורינטציה להגשמה בארץ ולאידיאולוגיות סוציאליסטיות קומוניסטיות, אשר נתנו מענה מול גלי האנטישמיות וחיי הדלות של יהדות פולין.

בהיותה ב"הכשרה" (יציאה לחווה חקלאית להתנסות באורח חיים שיתופי ובעבודה בחקלאות), הגיעה לביקור אחותה גניה, שזה עתה חזרה מארץ ישראל ושכנעה אותה כי אין לעלות לארץ בלי מקצוע, אחרת אין ממה להתקיים בשל תנאי המחיה הקשים בארץ. אמי עזבה את "הגדוד" ויצאה ללימודי גננת ילדים בוארשה.
את ההתמחות עשתה בבית היתומים בניהולו של יאנוש קורצ'אק.

הגרמנים פולשים לפולין והחלו לרכז את היהודים בגטאות. אמי ואבי חוזרים ללודג' (עיר הולדתו של אבי), מסתובבים בחוץ רק עם טלאי צהוב על הבגד. למעשה רק אמי בחוץ, מפחד ה"אקציות" שתפסו בעיקר גברים בתקופה ההיא ונלקחו לעבודה במחנות הריכוז.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב פותח חלון הזדמנויות לברוח לרוסיה, וכך מגיעים אמי ואבי לקולחוז בגבול סיביר. אבא נלקח מיד לצבא האדום, ואמא עם תעודות ההוראה לגני ילדים מתמנה לגננת של ילדי הקולחוז.
כשנולדתי, כך מספרת אמא, כל נשות הכפר באו לראות ילד "עברי". גרנו אצל כפריה בבקתת עץ עם חדר אחד.
בתור אשתו של חייל, קבלה אמי תלושי מזון. אך כדי לקבל קמח היה צריך לעמוד שעות ארוכות בשלג ובקור לחלוקה. אמא החליפה את הקמח בשוק לביצים וחלב וכל זאת כדי לשרוד. תקופה זו זכורה לאמא כתקופה של רעב תמידי ומחלות קשות שפקדו אותה ובעיקר אותי.

המלחמה מסתיימת ואבא חוזר אחר פציעה ומתחילה החזרה לפולין. בהגיעם לקאליש מתברר כי הפולנים תפשו את בתי היהודים והאוכלוסיה המקומית מגרשת את היהודים. מתחילה נדידה של שלוש שנים ברחבי אירופה כשהמטרה עליה לארץ ישראל. שנה שלמה שהינו במחנה בגרמניה שם רוכזו פליטים יהודים. בכל מקום אבא ואמא מארגנים פעילות של השומר הצעיר או פועלי ציון שמאל, וכך נרקמים גם הקשרים עם הפעילים מהארץ.
מגרמניה למרסיי בצרפת, ובדצמבר 1948 עליה לארץ ישראל.

כאן משכנים אותנו במעברת רעננה בתוך אוהל עם משפחה נוספת. החורף הקשה בשנה הזו גורם להצפות ולהפלת האוהל. אנחנו מפונים למבנה נטוש ביהודיה, אבא מתחיל לעבוד במפעל אריגה ואמא מגדלת עז וירקות בחצר.
בפעילות הפוליטית אבא פוגש את שלמה עתיר ממענית וכך נודע לאמא כי חלק מחבריה מהשומר הצעיר נמצאים במענית. כעבור שנה נפטר אבא ממחלה, חבריה ממענית מפצירים בה לבוא למענית. אמא עובדת בגלעם, במטבח, בבתי ילדים וכל עבודה שהסדרן דורש.

ב- 1954 ברור כי את לימודי התיכון אני עושה במוסד בעין שמר, ומבחינתה זה אומר לראות אותי פעם בשבוע ואולי פעם בחודש, היא מחליטה לעבור לעין שמר. כאן נמצאים גם קרובי משפחתה, שרה זיפה (ויינשטיין) ורות אלון. כאן גם קאז'יק אשר היה ראש גדוד שלה בקאליש.
אמא עובדת בבתי הילדים, במטבח, במרפאה. נמנית בצוות המקים את "נרדי" בית מלאכה למוצרי עור. מספר שנים הייתה המשווקת; התרוצצה בטרמפים ובאוטובוסים למכור מחנות לחנות בתל אביב, חיפה וירושלים.
היא עבדה בנרדי עד סגירתו.

אמא הייתה עם כוחות נפשיים בלתי רגילים וידעה לשרוד בכל מצב. שמרה בקנאות על נכסי התרבות שרכשה בלימודיה ובתנועה, כל עוד עמדו לה כוחותיה המשיכה ללמוד והרבתה לקרוא. כך כשנכנסה לעבוד בנרדי החליטה ללמוד אנגלית, ואני אומר לה: את יודעת פולנית, לטינית, גרמנית, רוסית, אידיש ועברית – מה את צריכה את האנגלית? "היום בארץ צריך אנגלית, אז אני לומדת אנגלית" השיבה לי.
העבודה מצריכה לצאת לקורס של המכון לפריון העבודה והייצור. זה קורס לצעירים אני אומר לה, "אז אני אהיה האמא של כולם" השיבה.

בכל מקום בו שהינו אמא מיד הציבה ספרי פרוזה, שירה ואלבומי אמנות. היא גם כתבה למגירה, אך מאחר וכתבה בפולנית סירבה לתרגם ולפרסם.

השמחה הגדולה ביותר לה הייתה הולדת הנכדים, לא פעם אמרה לי, כי הכל היה שווה להגיע לרגעים אלו. הפנים זרחו, האושר קרן מהעיניים כשהנכדים מגיעים לבקר.

ב- 95 שנותיך עברת מאורעות וחוויות שאך מעטים מצליחים לעברם בשלום, ואת עשית זאת רוב שנותיך לבד, ואם זאת הענקת תחושת ביטחון כי תמיד את נמצאת כשצריך אותך.

נוחי בשלום אמא אהובה ויקרה.

א ו ר י
-------------------------------

פ ו ל ה ש ל נ ו ,

ביום שני שלפני שבוע, הבטחנו לעצמנו ולך כמו תמיד, כי נבוא שוב ונתראה, ולא ידענו כי נבוא כבר היום כדי להיפרד ממך לתמיד.

אמא שלי, גניה, אחותך הגדולה ממך בעשר שנים, תמיד אמרה לי בצער שאת פולה, האחות הצעירה ביותר, לא זכית לילדות טובה מספיק כפי שזכו לה שבעת אחייך ואחיותיך: 4 אחים ו- 3 אחיות שלך.
משפחת קרסוצקי האריסטוקראטית מהעיר קאליש בפולין, שנולדת לתוכה הייתה בעלת מעמד כלכלי טוב. אבא היה בעל בית מלאכה לתחרה שתוצרתה נשלחה גם לאצולה הרוסית וגם לגרמניה. עם השינויים ביחסים שבין רוסיה לגרמניה, עקב המתיחויות הפוליטיות ביניהן באותה העת, התערער המצב הכלכלי של המשפחה עד שקרס לחלוטין. אבא שלך לא עמד במשבר ולפתע בעודך ילדה קטנה, התמוטט באמצע הרחוב ומת מהתקף לב. וכך, כילדה קטנה, עברת את ראשית חייך במצב כלכלי ומשפחתי לא פשוט.

למרות זאת, כל אימת שהיינו מזכירים את ילדותך ונעוריך, עליהם שוחחנו איתך בכל הפעמים שנפגשנו איתך – בתחילה בביתך באירוח מלא שלך, ואחר כך במסעדה או בבית קפה קטן, ומאוחר יותר כשהבאנו את הקפה אליך ואת ישובה בכסא גלגלים, תמיד זו היתה שיחה של היזכרות בימים הטובים, בנופים הקסומים של ילדותך, בפארק קאליש, בשחיה או חתירה בסירה או בהחלקה בחורף בנהר הקפוא פרוסנה שבעירך קאליש. שוחחנו גם על פעילותו של קן השוה"צ שאחיך הבכור המשורר לוציאן (לוטק) היה מראשיו בקאליש, בעידוד מלא של ההורים. בקן הזה היו פעילים האחים והאחיות ואף את היית בו מדריכה. תמיד זו היתה היזכרות בימים הטובים המאושרים של ילדותך ונעוריך.

לראשונה נפגשנו בלודג' עם חזרתכם מרוסיה לפרק זמן קצר לפולין אחרי תום מלחמת העולם השניה, ואת עם נטק אישך ואורי הקטן ממני בחמש שנים, ובלי סריוז'ה שידענו כי נולד ולא ידענו כי נפטר. בשמחה גדולה נפגשנו שרידים של משפחה גדולה שלא ידענו במשך כל תקופת המלחמה איזה שבר עבר עליה. מכל הדודים והדודות שהבטיחו לי שאראה אותם בשובנו מרוסיה, איש לא חיכה לנו בשובנו לפולניה ב- 1946. השמחה היתה גדולה שיש בכל זאת משפחה.

את הגעת לארץ לפנינו – התקיים בינינו קשר מכתבים רופף בגלל התנאים הלא פשוטים ביחסים בין הארץ לפולין, אבל הבנו שאתם מסתדרים יפה, שאמנם קשה ולא פשוט אבל יש תקווה לעתיד. הכל היה נראה אופטימי עד לאותו מכתב בו נתבשרנו כי נטק אבא של אורי נפטר מנשיכת חתול ועדין נשקפת סכנה לחייך שלך, ושאם יקרה לך משהו, השבעת את אמא שנטפל באורי. וכך בהיותך בת שלושים פלוס נותרת לבדך עם בנך הקטן.

לאור חינוכך ב"שומר הצעיר" חשבת כי הדרך הנכונה להמשיך היא להתחבר אל חבריך שעלו לארץ והתיישבו בקיבוץ. זה כמובן היה הדבר הטוב ביותר גם לגבי המשך גדילתו של אורי. וכך הפכת להיות קיבוצניקית. עבדת קשה בכל מיני עבודות, בלא להתמרמר על גורלך שלא שפר, בחריצות ומסירות והתמדה וברצון גדול להביא תועלת.

בינינו שררה אהבה מיוחדת. אולי בגלל היותי הנכדה הראשונה במשפחה ואת החזקת אותי על הידיים הרבה לפי עדותך. תיארת לפנינו את השמחה בקבלת הפנים שנערכה לי עם הולדתי, אלא שכל זה הושבת עם פרוץ המלחמה והאחרית הרי ידועה. אהבה זו התקיימה כל הזמן גם עם ילדי ונכדי שהרגישו את ערכה של הדודה שלנו במשפחתנו. ימים טובים עברנו ביחד שהלכו והתמעטו לאור המצב המתדרדר שלך. בהרכב משפחתי מלא נפגשנו במסיבת החתונה של אורן, וזו הייתה בעצם הפגישה האחרונה בהרכב מלא, כי רציתי שיזכרו אותך במיטבך.

ביום שני האחרון, שהתבררה כפגישתנו האחרונה, כמו בכל הפגישות, הרגשנו קרבה גדולה, ואהבה וגם כאשר התקשית לדבר הצלחת למנות את שמות בני משפחתך וגם זכיתי כי תבטאי את שמי. למרות הימים הקשים וההידרדרות המתמדת במצבך הפיזי והמנטאלי, אנו מודים לך על שנשארת אתנו עד היום.

אני מודה לצוות המסור שטיפל בך בכל הימים הקשים שעברו עליך ותמיד קיבל אותנו במאור פנים.

אני נפרדת ממך באהבה גדולה
בשמי, בשם אברהם,
בשם ילדי: תמר, יעל, יואב, עמוס ומשפחותיהם.

באשר תהיי, תהיה מנוחתך שלמה.

א י ל נ ה ש ו ר

----------------------------------------

ה ס פ ד ע ל פ ו ל ה

את פולה הכרתי לראשונה כשעבדנו יחד בבית המלאכה למוצרי עור "נרדי".
הקיבוץ החליט להקים מפעל וותיקים שיהיה להם היכן לעבוד.
פולה הייתה המשווקת. כמה פעמים בשבוע היתה ממלאת מזוודה במוצרים: חגורות גברים ורצועות לשעונים ונוסעת לתל אביב לחיפה ולחדרה. הקליינט הגדול שלנו היה המשביר המרכזי.
פולה היתה נוסעת באוטובוס עם מזוודה מלאה בחורף ובקיץ בתחושת שליחות. היום כשאני חושבת על כך היה בהחלט נועז מצידה לקחת על עצמה תפקיד זה. אף בחורה לפניה לא עשתה את זה.
תשע שנים עבדנו בנרדי ביחד.

פעם שניה נפגשנו במגנטים.

פולה בחריצות האופיינית לה מכינה את משחקי המגנט תוך כדי דיבורים עם מיטק על ספר,
הצגה, תוכנית ברדיו וכו'. עד שחלתה ועברה ניתוח.

כשבאתי לבקרה אמרה לי שהיא לא חוזרת לעבודה. די מספיק. וחוץ מזה יש לה הרבה דברים לעשות. כלומר הרבה ספרים שהיא צריכה להספיק לקרוא. ספרים היו אהבתה הגדולה.

פעם שלישית כשנפגשנו היה כאשר פולה כבר לא יכלה להישאר בביתה לבד והייתה צריכה השגחה. בתחילה היא הגיע לדירונית ואחר כך כאשר מצבה הדרדר עברה לבית דורות.

פולה הייתה האשה אינטליגנטית ותענוג היה לדבר אתה, היה לה ידע נרחב בנושאים שונים. היא הרבתה לספר על ביתה בקאליש ועל משפחתה, אבל בעיקר הייתה פולה גאה במשפחה שהקימה כאן. באורי שלה בתמר ובנכדים.
כמעט עד הסוף פולה זכרה אותי וקראה לי בשמי.
בשבועיים האחרונים היא איבדה את החיוך שלה ולא הגיבה לבוקר טוב שלי.

ניחומים לאורי, תמר והילדים, שטיפלו במסירות בפולה במשך השנים. ולאחיינית אילנה ובן זוגה, שהיו מקפידים לבוא לבית דורות מירושלים כל שבוע ולא משנה מזג האוויר, יושבים עם פולה ושמחים על כל חיוך ומילה שהצליחו להוציא מפיה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

נ י ל י א ר ב ל

-----------------------------------

ס ב ת א ,

עולה בראשי תמונה – אני ילדה קטנה מטיילת עם קבוצת הילדים ברחבי הקיבוץ, לפתע אני מבחינה במרחק בדמות מוכרת ואהובה רוכנת קדימה, מתכופפת, פורשת ידיים לצדדים, והנה אני רצה אליה אל סבתא, שאוספת אותי אל חיקה בחיבוק חם.
היה זה טקס קבוע שלנו, כשנפגשנו על המדרכה, רגע של אושר וחדווה של מפגש.
זו סבתא בשבילי.
וגם – מקלט להתארח בו כשאני רבה עם אורן בבית, או מבקשת שקט מבית הילדים הרועש. בית נעים ושקט להתרווח בו. שם תמיד את מתעניינת בי ובמעשיי, תמיד מבקשת להעניק לי דבר מה.

כשגדלתי הבנתי יותר ויותר עם מה את מתמודדת. סיפור חייך ריתק אותי. ככל שהתבגרתי גברו בי ההשתאות, וגם האימה.
איזה מסע של תלאות עברת מאז נעורייך בפולין האנטישמית, דרך הכיבוש הנאצי, חיי הפליטות על גבול סיביר, אבדן תינוקך, העליה לארץ ואובדנו הטרגי של סבי – בעלך.
הצטיירת בעיני כלביאה הנאבקת למען בנה וביתה.

היסטוריית חייך הותירה חותם בנפשך ותמיד היית מלאת דאגות כלפינו, חרדה לשלומנו. נשאת עמך חששות והיית חשדנית כלפי סביבתך. גילית, לכן, קושי לחוש שייכת באופןמלא לחברה הקיבוצית. אך החשש והחשדנות כלפי הזולת נעלמו על מפתן ביתך, עת היית איתנו, והתמסרת אלינו באהבה.
מלאנו את עולמך אך לא את כולו. אהבתי לקלוט בכל פעם עד כמה רחבת אופקים את. תמיד סקרנית, תמיד מבקשת ללמוד ולהשכיל.
כך אני מעדיפה לזכור אותך.

התקשיתי לעמוד לצידך כשהלכת ודעכת, וצלילים החלו להשתלט ולתפוס את מקומם של בהירות המחשבה ושל הזיכרונות הרבים. נפרדתי ממך אט אט, עוסקת בחיי ומתקשה לבלות איתך, כי השתנית כל כך.

הייתי רוצה להאמין כי עתה, לאחר שנפרדת מן העולם הזה, את מקיצה בעולם אחר, בו את שוב צעירה ונאה. צלילות מחשבתך שבה אליך וזיכרונותיך שנמוגו שוב מהדהדים בראשך, והנה את פורשת ידיים -

הפעם שלא על מנת לקלוט אותי אל חיקך
אלא בכדי לחבק את אישך שעזבך לפני שנים
ואת תינוקך הפעוט שנפטר בינקותו.
וליבך מתרחב
וכל פחדיך נעלמו כלא היו.

כך הייתי רוצה להאמין
כך אחשוב עליך מעתה.

אוהבת,
א ו ר י ת

דוד בן אברהם

2009-08-15T13:43:00.000-07:00

2009 - 1928

נולד ב 18.9.1928
נפטר ב 9.8. 2009

לחץ כאן >>>

מכתב פרידה מאבא

אבא יקר, יקר, יקר... אהוב, אהוב, אהוב.
עצוב לנו מאוד מאוד שהלכת מאתנו. היית בריא ומלא תוכניות...
אולי כל רגע תחזור? כמו שאמא חושבת כבר שלושה ימים,
קשה לתפוס את לכתך מאתנו לתמיד באופן כל כך פתאומי.
יש נחמה מסוימת שהספקת הרבה. שבאותו יום שהלכת מאיתנו היה לך יום טוב.
היית בשדות בבוקר, אחרי הצהרים היית עם אמא, הלכתם ביחד לים. נהניתם אחד מהשני...
ובערב הלב שלך פסק. נשארת שלם, קל תנועה ולא סבלת משום מחלה.

הלכת מאיתנו בדיוק שנכדך הבכור כאן בארץ בא לבקר אותנו ולהיות איתך.
נכדך הבכור שכל כך אהב אותך כמו כל הנכדים.
נהנה לבלות איתך ולשמוע את הסיפורים שלך ולהיות לצידך כשאתה נוסע בשדות, ולספוג עוד קצת ממך.

היית אבא נפלא. לא החסרת מאיתנו דבר.
כל אחד בתורו קיבל ממך את כל מה שהיה צריך ומעבר... הפלגת עם החלומות של כל ילד וילד.
היית אבא שצריך היה להגיד לו מספיק. תפסיק לתת. נתת ונתת ועזרת ללא גבולות.
היה צריך להגיד לך תעצור. אין צורך יותר.

היית סבא נפלא. הנכדים נשבו בקסמך.
בשביל הנכדים היית כמו גלגל ענק בלונה פארק. צבעוני, שמח, גבוה, מרתק וממכר...
מרגע שעלו עליך לסיבוב לא רצו יותר לרדת... היו מתקשים להיפרד ממך, וכשהיו שבים, היו רצים לזרועותיך.

היית בשבילם כמו אלון אציל בראש גבעה בודדה בקצה השדה..
שאפשר לרוץ אליו ולחבק את גזעו המחוספס והעתיק...
להתחבא בין חלליו, לטפס עליו גבוה גבוה ולהשקיף סביב,
לנשום את הריח המיוחד שלו, ולהידקר ולהידגדג מעליו...
אי אפשר היה לעמוד בתחרות אהבת נכדיך אליך.
כל נכד שגילה אותך עבר תקופת סבא.

אבא יקר, יקר, יקר... אהוב, אהוב אהוב,
אתה תחסר לנו מאוד. תחסר מאוד לנכדיך שאהבו אותך כל כך.
תחסר לנו הילדים – שהיית בשבילנו כמו סלע גדול ובוהק נטוע באדמת הקיבוץ...
המקור שלנו, הגאוה שלנו, הביטחון שלנו, היסוד שלנו.

והכי תחסר לאמא.
האישה שאהבת. ששבתה אותך בקסמה לפני 60 שנה. והייתה בשבילך הכל.
אישה, בית, משפחה וחום...
היא זיהתה את אהבתך חסרת הגבולות אליה, את הכנות והתמימות.
המסירות שלך אליה היתה ללא גבולות.
היית הרגליים שלה והידיים שלה. והקול שלה.
הייתה לה רק מתחרה אחת – המסירות שלך לקרקעות הקיבוץ.
ואתה לא ויתרת על אהבתך הראשונה – אדמות עין-שמר. אמא הבינה את זה מהר מאוד.
וכיבדה את זה. היא הבינה שזה טבוע בך, שזה שורף בעורקיך ושזו למעשה מהותך.
והייתה גאה בך.

היית אדם צנוע. מסתפק במועט. אהבת את האוכל הכי פשוט, הבגדים הכי פשוטים...
הדברים שהכי רגשו אותך היו הדברים הפשוטים של החיים.
גשם ברכה שיורד על האדמה הצמאה, משב רוח רענן ביום קיץ חם,
השדות, השבילים, הנחלים, המאגרים. אלה ימשיכו וילוו אותך גם כעת.

הגשמים ימשיכו לרדת על הקבר שלך.
אדמת הקיבוץ תמשיך להקיף אותך ואת אבן המצבה שלך שתהיה נטועה בה לנצח.
ומשב רוח מרענן בעיצומו של קיץ חם ימשיך לנשב מעל הכל.

יהי זכרך ברוך לעולם ועד. תהיה מנוחתך עדן.
כולנו אוהבים אותך מאוד. אבא שלי אני אוהב אותך מאוד, ומאושר וגאה ובר מזל שזכיתי לאבא כמוך.

ע ו מ ר י

--------------------------------------

דיויד בן אברהם

דיויד היה צעיר נצחי. גם בחלוף השנים הזקנה כאילו פסחה עליו. זקוף, הילוך נמרץ, מעורב בכל מה שקורה בחצר שלנו, איש רעים להתרועע. רך בפנימיותו וחד עין למתרחש סביבו. מותו בא לי בהפתעה גמורה. במהלך כל חיינו המשותפים התייחסתי אליו כבן בלי גיל, מי שהמחלה והמוות לא נמצאים בתחום הקרוב אליו. מאגר של חיות שופעת, עין שמר בתנועה מתמדת.

דיויד היה חבר שלי. אהבתי לשוחח אתו, להקשיב לשפתו העסיסית, להיות בחברתו.
תרומתו לקיבוצנו הייתה עצומה. בתפקידים, ביוזמות, ובעיקר בנוכחות שגרמה לכל מי שהיה בחברתו להרגיש חיוני, מעורב, בעניינים.
דויד משאיר אחריו עקבות גדולות, עשייה פורצת גבולות. מרכז ענף, מרכז משק, גזבר ובמשך שנים חבר במוסדות המרכזיים שלנו. אבל בעיקר ניכרת תרומתו בכל הקשור לעיצוב משק המים באזור ובעיקר של קיבוצנו. הקמת המאגרים, ניקוז השטיחים ומפעל השבת מי קולחין.

היה מקומי שבמקומיים. אוהב חברת אנשים, חבר לחבריו. דמותו הזקופה סימלה את ארץ ישראל הישנה, הטובה, ארץ החלום המתקשה להתגשם.
האישיות היוותה ייצוג לדור תש"ח במיטבו, דור של לוחמים ובונים, מלח הארץ. חבריו נמנים עם כל שכבות האוכלוסייה: קיבוצניקים, מושבניקים, עירונים ובעיקר בני העם הערבי. אהב לשבת בחברתם, לשוחח בשפתם ולהרגיש מחובר אל האדמה, כמוהם. יחד עם מרים הקים משפחה לתפארת, נולדו בנים ואחר כך גם נכדים. אבל פניו תמיד נשארו נשואות אל המרחבים, אל השדה הפתוח, אל המשימות והאתגרים.

החצר הקיבוצית שלנו התייתמה מאחד מחבריה המרכזיים, אחד מסמלי המקום.
עין שמר אחרי מותו של דיויד לעולם לא תהיה מה שהייתה לפני שהאסון פקד אותנו. דיויד, הבן הראשון של קיבוצנו, הדקל השלישי, הדמיוני הניצב מול שער האבן המוליך אל החצר הישנה, לא יהלך עוד במקומנו, קולו לא ישמע, עיניו החדות לא ישזפו את המתרחש ברחבי קיבוצנו, אבן מאבני המקום נעקרה ממקומה והבור שנפער צועק כבר בחסרונו.

דיויד בן אברהם, היה דמות ייחודית בנוף קיבוצנו ואני חיבבתי אותו מאוד. אישיותו הייחודית תחסר לי תמיד.

אני משתתף בצערם של מרים, רותי, נעמה, עמוס, עומרי, אביטל ואופיר וכל יתר בני המשפחה.
אנחנו, כל ידידיך נזכור אותך תמיד.
היה לי חבר, היה...

א ב י ש י ג ר ו ס מ ן

--------------------------------------

דיויד אחי רעי מורי אהובי ואוהבי

הצבי ישראל על במותך חלל
איך נפלו גיבורים
הגידו בגת וספרו בחוצות אשקלון את סיפור האיש הזה
הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם שדה תרומות
צר לי עליך אחי דויד כי נעמת לי עד מאוד
ונפלאה אהבתך לי
איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה
בחייך ובמותך נתת לנו בצו את נכסי צאן הברזל של קהילת עין שמר
הקרקע והמים לשומרם ו לא לשעבדם לזר
ואנחנו נעמוד על המשמרת !!!
אתה ומרים נתתם לי תקופת חיים מופלאה בעין שמר
ביצירתיות, בפשטות, בחברות, בעבודה, ובשיח רעים
תודה לך ולמרים על כך.

חופי

--------------------------------------

דיויד יקירי,

זה שעת בין ערביים.
אני שישבתי איתך הרבה ערבים על סוללת המאגר מול מזרקת המים, כאשר השמים מאדימים ברקע והכל משתקף במים.
זה מקומך, זהו מפעל חייך.
הייתי שותפך מעל שלושים שנה למאבקים ולביצוע הקמת המאגרים, מפעל המים בעין שמר: הולכת צינורות ההשקיה, חפירת קווי חשמל למשאבות המים וקווים לניקוז.
אני חוזר למאגרים, רואה את השדות המוריקים, את ערפילי המים של הקו-נוע.
זוהי מצבת חייך.
נכון, לא תמיד הסכמנו על דרך הביצוע לפתרון, אבל מעז יצא מתוק. תמיד ידענו בסוף להגיע לפשרות ולמצוא את הדרך הנכונה לביצוע הדברים.

דויד, למדתי ממך, לפני כחמישים שנה, כשעבדתי איתך בפלחה, כי אין לחזור הביתה מעיבוד השדה אם העבודה לא נגמרה, גם אם הערב הגיע.
בדרכנו המשותפת רבת השנים, אתה תמיד ידעת להילחם על דעותיך. תמיד במקום הראשון הייתה טובתו של הקיבוץ.
הצורך להילחם על מפעל חייך שבר את לבך!
בכל קוב של מים הנאסף למאגר, וכל רגב אדמה המצמיח יבול, רעש המשאבות, בכל אלה אזכור אותך ידידי.
תנחומים למרים, לילדים ולכל משפחתך הענפה.

ידידך, אלישע שמרי

--------------------------------------

לאלו מכם שאינם יודעים, דויד היה הסבא שלי.

אתמול אופיר פנה אלי ושאל, האם אני מוכן לשאת כמה מילים על סבא בשם כל נכדיו. מיותר לומר שהייתי נרגש לעשות זאת אך גם חשתי כי תהיה זו הזדמנות בשבילי לדבר ברמה האישית יותר על הקשר שלי עם סבא דיויד.

כשהייתי ילד הייתי מגיע לקיבוץ לביקורים עם אימי ועם אחיותיי בכל קיץ והייתי משחק עם סבא ועם סבתא. יש לי זיכרונות חמים מאד מהזמנים האלו, אך כשבגרתי הפסקתי לבקר בישראל והזיכרונות החלו להתעמעם. ואז לפני שנה בקיץ נקרתה בדרכי ההזדמנות לבקר בארץ במסגרת "תגלית" ויכולתי לחדש את הקשר עם המשפחה שלי פה, ועם סבא. נהניתי מהחוויה עד מאד והחלטתי בקיץ הזה לחזור שוב לבקר. עכשיו כשאני חושב על ההחלטה הזאת לאור פטירתו של סבא, אני מרגיש שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי.

במשך שהותי פה הקיץ, סבא דיויד הפך לחברי הטוב ביותר. אני בן 25 וסבא היה זה שגרם לי להרגיש כמו נער צעיר. בכל יום היינו יושבים ושותים אייס קפה ואז נוסעים ממקום למקום לסידורים שונים ופוגשים אנשים. לא ידעתי אף פעם לאן נגיע בפעם הבאה ולא היה לי אכפת. כל שידעתי שיהיה כיף.
זה מוזר לי, כיוון שתמיד אמרו לי לשים לב לנהיגה של סבא ולוודא שהוא לא לוקח טרמפיסטים משונים. כנראה שלא שמתי לב לדברים הללו כי אני למעשה ממש כמוהו. ראיתי הרבה מעצמי בסבא ואני די בטוח שהוא הרגיש אותו הדבר לגבי.
אני מרגיש בר מזל שיכולתי לבלות את הזמן הזה בישראל עם סבא ולמדתי להכיר איזה אדם היה ואיך חי את חייו.

כל אחד מעשרת נכדיו של סבא דיויד נושא עימו זיכרונות אחרים והייתה לו מערכת יחסים אחרת עם סבא לאורך השנים, אך יש דבר אחד המשותף לכולנו – ההרגשה שהזמן שסבא בילה איתנו היה יותר חשוב לו מכל דבר אחר בעולם. אין דבר שלא יהיה מוכן לעשות על מנת לשמח את נכדיו. כולנו בני מזל שבילינו זמן יקר איתו.

לכל אחד מאיתנו זיכרונות הזמנים שחלקנו עם סבא ואותם ננצור בליבנו לכל חיינו.

ומילה נוספת – לסבא,
מכל נכדיך, אנני, דנה, אדם, נדב, יעל, סמי ליה, מעין, כרמי, נדב, ואני - אדם
נתגעגע אליך מאד, אנחנו אוהבים אותך מאד.
תרגמה מאנגלית - גלי

--------------------------------------

דיויד, אח יקר שלי.

מגיל אפס גדלנו יחד, יחד נשלחנו למשמר העמק, יחד באנו הביתה והיינו יחד כל הזמן – גם כשלא היינו יחד.
היחסים בינינו היו כמו אחים – עם המון אהבה בלב, המון פרגון וקשר שאי אפשר לנתקו. והנה המוות עשה זאת באכזריות שאין לשאתה. קנאתי בבריאותך ושמחתי בכושר שלך להמשיך ולעבוד, ליהנות מכל יום חדש, להיות מעורב בכל ועם כל הלב, כן, זהו הלב שבגד בך.
איך נפלו גיבורים ואתה היית הגיבור שלי.

ימתקו לך רגבי האדמה שכה אהבת – ואנו נאהב אותך תמיד.

ע ל י ת

שי מרקם

2009-08-15T12:16:00.000-07:00

2009- 1963

נולד 23.6.1963
נפטר 12.8.2009

לחץ כאן ->

אח יקר ואהוב שלי.
אתמול כשסיפרנו לילדים, גלי הקטנה אמרה שהיא רוצה לבוא ללוויה.
הסברנו לה שהלב הקטן שלה לא יוכל להכיל כל כך הרבה עצב.
בקול חנוק היא אמרה: "אבל זה משפחה, זה משפחה".
אכן משפחה אח אהוב.

גם הלב שלי לא מצליח להכיל את כל העצב שמציף אותי, את כולנו בגלים גלים.

לא אשכח את שהבטחתי לך.
אוהב אותך כל כך ומודה על מערכת היחסים המופלאה שהייתה לנו.
הארת ותמיד תאיר לי את הדרך.

י ו ס י נ ה ר י ן

---------------------------------------------------------

יום עצוב. יום שבו אתה מהרהר בשבריריותם של החיים.

שי בן 46 בלבד, בשיא פריחתו המקצועית, רגע לפני סיום פרק ההורות והחינוך בחיים,
מלא ברעיונות ותוכניות, ולפתע משום מקום באה המחלה הארורה הזו וקוטפת אותו בשיא כוחו.

שי נולד לפני 46 שנה בעין שמר, דור שלישי בקיבוץ, בן לניבי ז"ל ולאה מרקם, תיבדל לחיים ארוכים, נכד לדור המייסדים, שרה ושאול מרקמן.
במהלך 30 השנים שהכרתיו הצטלבו דרכינו מספר פעמים. לראשונה כאשר אני מרכז ענף אבוקדו חדש ושי נער צעיר שבחר להמשיך את מורשת אביו. כבר אז ניכרה בו רצינות, חכמה ורצון להכיל את הכול.
עבודת הגמר שלו על שורשי האבוקדו שהוכנה במטע, עזרה לנו, הבוגרים, ליישם מערך וממשק השקיה חדשים במטע.

המפגש השני שלנו מתרחש עשור מאוחר יותר בדירה שכורה באזור התחנה המרכזית בת"א - מקום בו בחרו שי, קצין בקבע לאחר שחרורו ועלוית הנערה שאתו, לבנות את חייהם המשותפים. שי ועלוית נענים לפניותינו לשוב לעין שמר. שי בוחר כמובן באתגר של ניהול מטע האבוקדו אותו מילא בהצלחה במשך כמה שנים.

מפגשנו השלישי מתרחש 7 שנים לאחר מכן, כאשר שי כבר מרכז המשק. הימים ימי ההסדר של חובות הקיבוץ למערכת הבנקאית, וצוות בראשותו של שי נאבק לגבש ולהוציא לפועל תוכנית להצלת הקיבוץ השרוי במשבר כלכלי חריף מסוף שנות ה-80.
בשעת המבחן האולטימטיבית של מנהיג, קבלת ההסדר כפי שגובש ע"י מטה הסדר הקיבוצים, על בעיותיו, מקבל שי החלטה אמיצה לחתום על ההסכם למרות מגרעותיו, תוך וויתור על חלק מהקרקעות הפרדס שהוחזקו בידינו מזה דורות. על אף התנגדות עזה של חלק מהחברים מוביל שי לביצוע ההסדר וסולל את הדרך להבראתו הכלכלית המלאה של הקיבוץ.

שי היה אדם סבלני וסובלני שכיבד דעתם של אחרים. יחד עם זאת ידע לעמוד על דעותיו גם אם לא היו פופולאריות ולא היסס ללכת עם האמת שלו, גם אם היה עליו לשלם על כך במחירים אישים.
לכתו ללא עת היא בראש וראשונה אבדה קשה למשפחתו: לעלוית, לדור, ליותם, לאיתמר, לאמו לאה ולאחיו: אפרת, גל ורונן. זו גם אבדה כבדה לכולנו - ידידיו, ברי-פלוגתא, חברי הקיבוץ ולמנהיגות הצעירה של בני הדור השלישי בקיבוץ.

יהי זכרו ברוך

ע ו ד י ד ג א י

-----------------------------------------------------

עלוית , דור, יותם ואיתמר היקרים,

רצינו למסור לכם מעל דפים אלו, כדי שייחרט בלב קהילת עין-שמר ויקוטלג במדפי הארכיון המחודשים של קיבוצנו, את גודל האובדן הבלתי נסבל שאנו מרגישים.
תמיד ידענו, מהרגע הראשון שעברתם לגור בשכנות אלינו, שזכינו במשפחה הכי איכותית של הקהילה כשכנים.
שי היה וכך יישאר תמיד בליבנו כאדם מסור ואוהב ללא סייג את משפחתו, את הבריות, ואת הקהילה בה גדל.
אהבה זו דחפה אותו להילחם בשנים האחרונות עבור עתיד המקום והאנשים שהוא כה אהב.
מתוך תחושת אחריות עצומה וראיית הנולד, האופייניות רק לאנשים חכמים ומוכשרים כמוהו, לקח על עצמו לרכז את המשק. חקר, התייעץ והביא יחד עם עמיתיו רעיונות אשר יתנו עתיד לעין-שמר עבור ילדיו וילדי כולנו.

שי נלחם בעקשנות אך בנועם. בשלב מסוים הבין שהגיע לצומת ללא מוצא וזנח את המערכה כאשר כלו כוחותיו.

במרפסת הבית יושבים עלוית, הילדים, לאה והאחים. קשה לנחם אותם כי הם גם לא מבקשים רחמים. הם ממשיכים את רוחו של שי - אהבה, חברות וחיבוק עבור כל מי שמבקש לנחם.
הקיבוץ זה כבר לא אותו מקום בעידן החיים אחרי שי. מרגע הסתלקותו נסגר פרק חיים.
אנחנו אובדי עצות.

לעלוית, לילדים, ללאה ולכל משפחת מרקם המקסימה, מחבקים אתכם ושלא תדעו עוד צער ואסונות.

דני ומרה ... השכנים בדלת ובלב.

-------------------------------------------------

ש י

הגעת אלינו לפני שנתיים, לנסות ולעשות את מה שאף אחד לפניך עוד לא הצליח, איחוד ענפי חקלאות המים לתאגיד דג-און.
התחלת בתהליך הידברות עם המנהלים, תהליך שלווה בהמון אמוציות, סערות והתרגשויות כיאה לדייגים. ואתה בשקט פנימי ובסבלנות, שלא ידענו איך להכיל אותה בכלל, התקדמת לאט ויצרת מסמך עקרונות מקובל על כולם ויצאנו לדרך.

בעלי המניות, כמו שאהבת לקרוא למנהלים מעליך, המליצו לך על שינויים דרסטיים, אך אתה רצית להגיע למטרה בהסכמה, בדרכך שלך, גם אם זה ייקח זמן.

בשנה האחרונה, המשבר הכלכלי והמשברים בענף, העמידו אותך בפני הרבה התמודדויות לא קלות, במהלכן למדת הרבה על אופייה של מעגן מיכאל ועל תהליכי קבלת ההחלטות. הפכת מנכ"ל מג-נוי כחלק מתפקידך, ובחודשים ספורים ביצעת שם תהליכי חסכון והתייעלות, ומעל לכל השקט והשלווה שלך תרמו ליציבות ורוגע שהיו חסרים שם הרבה זמן.

לא היה לנו קל להתרגל לסגנון הניהולי שלך, לשקט, להקשבה. אך בהחלט למדנו ממך שאפשר גם אחרת.

מאז שהתגלתה מחלתך הקשה לא שבת אלינו ולא נפרדנו. הקפדנו להמשיך ולעדכן אותך במה שקורה בתקווה שעוד תשוב, אך למחלה הארורה לא היה את הזמן והסבלנות שהיתה לך.

אנו נפרדים ממך היום - נוח על משכבך בשלווה ובשלום.

לעלוית והבנים, למשפחה ובית עין שמר, אנו מחבקים ומחזקים אתכם בשעתכם הקשה.

בשם עובדי דג-און ובית מעגן מיכאל.

---------------------------------------------------------------------

ש י

גדלנו יחד, קבוצה קטנה במושגים של אז - 12 ילדים, המטפלת מרים בן אברהם, והמורה פנינה דגן. ילדות תמימה בשנות השישים והשבעים. המון משחקים בחוץ, ספורט, הביטלס מתנגנים מפטיפון ישן וטיולים בטבע.

שי, כדור שלישי של סיירים האוהבים לטייל ולחקור את אזורנו, מכיר כל שביל וכל דרך מהאלון הנבוב ועד המאגרים, מהרי מענית ועד הפרדס, מכיר את הסיפורים שאחרי כל מקום ואתר.
ילד שקט עם הומור ציני חד ומשובח, עם המון חכמה וידע, אוהב לקרוא וכזה שתמיד אפשר לסמוך עליו – לכן היה זה טבעי שבנבחרת הכדורגל שלנו שי הוא השוער, הביטחון שלנו בהגנה, אמיץ שנותן את כל כולו למען הניצחון במשחקים מול קיבוצי האזור.

זכורים לי לטוב ימי ההולדת שלך; את ניבי מספר סיפורים מרתקים סביב לפינג'אן רותח בתה מתוק, ואת הפחזניות הנפלאות של לאה - ואנחנו נעטפים בחמימות ביתית נעימה.

במוסד שי פורח, פעיל חברתי בקבוצה ובמוסד, קפטן נבחרת הכדורעף של נערי הפועל עין שמר, מדריך בתנועה ולאחר מכן ראש קן מבואות עירון. כשסאדאת הגיע לארץ החליט שי שחייבים לראות זאת מקרוב; הוא נוסע בטרמפים עם נווה וזוהר לשדה התעופה לראות את ההיסטוריה מתממשת, הם היו בטוחים שיתנו להם להגיע עד המטוס – איזה תמימות נפלאה, אך ככה שי חושב, מקורי ומחוץ לקופסא.

בצבא לא היה ספק ששי יגיע להיות קצין מוערך, מ"פ בקורס מפקדי טנקים, אחראי, שקול, ראש גדול שאוהב ומאמין במה שעושה.

לימים זכורה לי פעם נסיעה בדרך לחופשה ממילואים באוטובוס בקו 823 המקרטע, העוצר בכל תחנה. שי עולה במדרשת רופין ובא לשבת לידי, הוא מספר לי שהוא מסיים ללמוד והציעו לו להיות רכז משק. ראיתי שהוא מתמלא בגאווה; עוד ניצחון שהשיג. איחלתי לו הצלחה וידעתי שכך יהיה, כי שי עושה הכל במקצועיות רבה ובאמונה בצדקת דרכו, גם אם צריך לשלם על כך מחיר.

שי, את הזוגיות שלך עם עלוית צריך ללמד. אהבה והערכה אין סופית. נעים היה להסתכל על החיוך ההדדי המפרגן שלכם. בניתם קן חם ואוהב לילדיכם דור, יותם ואיתמר וביתכם היה מקום מפגש לבני כל הגילים, המרפסת תמיד מלאה - מילדים ועד מבוגרים ומשפחה.

עד היום נפגשנו בני הקבוצה רק בשמחות, חשבנו שאנו בני מזל. היום, שהמחלה הארורה הזאת לקחה אותך, אנו נפגשים כאן ולא מאמינים שאנו נפרדים ממך בטרם עת, צעיר ומלא בתוכניות – ככה, באמצע החיים.

למשפחה הענפה -
היו חזקים, שלא תדעו עוד צער, אנחנו אתכם.
היה שלום ונוח על משכבך בשלום, חבר קבוצת צבר.

לחץ כאן >>>

וכדברי השיר:
כי כולנו רקמה אנושית חיה
ואם אחד הולך מאתנו
הולך מעמנו -
משהו מת בנו
ומשהו נשאר אתו.