חפש בפינת יזכור

מרים בן אברהם

הספד למרים בן-אברהם
אנחנו מלווים היום את מרים היקרה, שחיה כאן חיים שלמים בכל ליבה ומאודה.
מרים נולדה בקהיר, למשפחה יהודית ציונית. כל בני משפחתה היו חברי תנועת השומר הצעיר מנעוריהם, ואחיה, דוד, ראש הקן. לאחר הרפתקאות רבות, עלו חברי הגרעין ומרים בתוכם, לישראל, והגיעו לעין שמר ב - 1949.
מרים עבדה תחילה בגן הירק. אני זוכרת כילדה, את עובדי הגן מתאספים ומחכים לטרקטור, ואת מרים לבושה מכנסים קצרים, אישה צעירה ויפיפייה ואודם על שפתיה! אז, הייתה בכך הבעת עצמאות והתרסה! 
כזאת הייתה מרים, תמיד אומרת את דעתה בגלוי, והיא נובעת ללא מעצורים ישירות מהלב.
היא הייתה אישה חזקה, בולטת, מלאת חיים, קולה רועם, צחוקה משוחרר, יוזמת, נאמנה לאמת שלה, נלחמת למען עצמה ולמען אחרים.  
הכרתי אותה בשנים מאוחרות יותר, תאוות דעת הייתה וסקרנית, מהראשונים להשתתף בכל "חורף חכם", בכל קבלת שבת, מקשיבה בכל יישותה, לכל שיחה, לכל שיעור בכיתה, מגיבה והופכת כל אירוע שבחייה לשיעור אישי ופרטי

לאמא היקרה והאהובה,
נולדת במצריים, לאמא לאה, אישה קטנה, עדינה ובהירה מאיזמיר שבתורכיה ולאבא אברהם, יהודי מצרי, גבר גדול, גבוה ושחום בעל חזות מצרית. גדלת בקהיר במשפחה בת 5 ילדים, אבא סוחר, אמא טפלה בבית בילדים, התחלת ללמוד בבית ספר "אלייאנס פרנסה" המיתולוגי, ואז קרה אסון במשפחה – אביך נפטר ממחלה קשה.
מרגע זה הפסקת את לימודייך והתחלת לעזור בכלכלת המשפחה בתור תופרת, מה שהיה למורת רוחך. עם קום המדינה – יהודיי מצריים נאלצו לברוח ממצריים.
חלק ממשפחתך הרחבה ברחו לקנדה הצרפתית, ואת ומשפחתך עליתם לארץ במסגרת תנועת "השומר הצעיר". בזכות הפעילות בתנועת השומר הצעיר של אחיך – דוד, שלך ושל תמנע, עליתם ארצה. דוד הצליח לשלוח את אמך, לאה האלמנה עם שתי אחיותייך הצעירות אנדה וברוריה בגיל בית הספר, למעוז תנועת השומר הצעיר דאז – לקיבוץ משמר העמק.
את ודוד אחיך הגעתם במסגרת גרעין צעירים של 80 איש חברי תנועת "השומר הצעיר" במצריים להגשמה בקיבוץ עין שמר.
בעין שמר הכל השתנה עבורך. פתאום מצאת את עצמך אישה צעירה, כריזמטית ומושכת.
אהבת את העבודה החקלאית בגן היקר. שנים אחרי זה היית מספרת בערגה על השנים האלו בעבודת השדה בגן הירק.
כאן הכרת את אבא – הנסיך- בכור הבנים של קיבוץ עין שמר.
הבן הבכור של חייקה ויצחק, שנולד ראשון לקבוצת המייסדים של עין שמר. אבא נמשך אל קסמך. הוא ראה בך את קסם המזרח. מבע עורך, הזרות שלך, אישיותך הכריזמטית הקסימו אותו. התחתנתם ונולדו לכם 5 ילדים. חיי הקיבוץ והמשפחה מלאו את נפשך. אהבת את חיי הקיבוץ והחיים במדינה מאוד. היית מאושרת בחייך בקיבוץ וגאה במשפחתך ובבעלך. לא חסר לך דבר, היית שמחה בחלקך ומסופקת מחייך המלאים.
הילדים כל אחד שונה, אהבת ודאגת לכולם – כל אחד בתורו.
אנחנט אוהבים אותך מאוד, ומעריכים מאוד את מסירותך אלינו.
לעולם לא נשכחך אמא יקרה ואהובה.
אני רוצה לסיים מכתב פרידה זה ממך במילים של שיר שכתב שמעון בוסקילה שמאז שהלכת אני שומע אותו והוא מזכיר לי את קסמך ואת האהבה והדאגה שהייתה לך אלי כל חיי.

מהיום שהלכת / שמעון בוסקילה:
אמא – למה הלכת את מחיי.
את כל חיי, ואור עייני, או – אמא.
לימדת אותי את הטוב שבך, את החנונה, את הטובה, את השמחה ואת אור עיניי.
כמה רצת וחשבת עלי, כמה דאגת לי
מתגעגע אלייך מאוד מאוד יא אמא
הלכת והשארת אותי יתום, לבד.
איך השארת אותי לבד. דאגת לי כל חיי
כל חיי לא אשכחך אמא יפה שלי,
אומרי מא נינסך יא ראג'אלי.

אמא היקרה,
היית אמא וסבתא נהדרת, ביתך תמיד היה פתוח בפנינו בכל עת.
בערבי שישי וחג את כינסת את כל המשפחה, טורחת ומכינה מטעמים שרק את יודעת להכין.
מקווה שבמורשתך ובמורשת של אבא ושלך, נמשיך להיות מלוכדים כשהיינו.
בשם כל ילדייך, נכדייך ונינייך, בנך האהוב והמתגעגע, עמרי

מרים היקרה !

קשה להיפרד ליד הקבר הפתוח.                                                                                             
את הנערה שהכרתי בקן "דהאר" של השומר הצעיר בקהיר, תמיד עם החיוך המרנין. 
השתייכת לקבוצת הצופים-בוגרים בקן ואיתם עלית לארץ עם גמר מלחמת השחרור והצטרפת לקיבוץ עין שמר. היית חלק בלתי נפרד מחיי הגרעין בהרפתקאות, בתפקידים ובשמחת החיים שלך. הוספת כבוד וגאווה לנו כגרעין צעיר בקיבוץ ותיק. ועוד יותר כאשר בחרת בבן הבכור של הקיבוץ, דיוויד, כחבר לחיים. 
עברנו ביחד תקופות קשות וזעזועים בשנים הראשונות שלנו בקיבוץ שהשאירו חותם עמוק בכולנו. אבל את ודיוויד התגברתם ביחד והקמתם משפחה לתפארת.
מותו של דיוויד בטרם עת, גרם לזעזוע במשפחה ובקיבוץ אבל את המשכת לבד בעבודה, בקיבוץ ובמשפחתך הקרובה והענפה. 
המחלה הארורה שפקדה אותך בחודשים האחרונים גרמה דאגה גדולה למשפחתך ולנו חבריך הקרובים. 
תחסרי לנו מאוד. את משאירה חור עמוק בליבנו, בקרב חבריך הרבים.
תנוחי בשלום.                                                                                                                           יצחק דנון


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה