חפש בפינת יזכור

פנחס צפניה

3.1.1937-28.1.2013
לזכר צפניה, כתבה תרצה

את צפניה הכרתי בשירותי הצבאי. יום אחד ביקשה ממני חברתי, עמירה, למסור ד"ש לבחור נחמד, שהיה אתה בקורס קשר, וכרגע משרת בדרום. מסרתי את הד"ש, ואח"כ המשכנו בקשר, שרובו נעשה דרך הטלפון, כשהוא שר לי סרנדות... וכל היתר היסטוריה! בשנת 1960, אחרי שסיימתי לימודי סיעוד, התחתנו ובהמשך נולד בננו- ברק. הקליטה של צפניה בקיבוץ לא הייתה קלה: עבודות חקלאות (פלחה, פרדס) לא היו מוכרות לו בכלל, והתישו אותו. כאשר הביאו לקיבוץ את מפעל "נרדי" למוצרי עור עדינים, נכנס צפניה לעבוד שם, והראה את כישוריו כדייקן וזריז בעבודות-יד. בשלב מסוים יצא ללימודי הנדסאי-חשמל במגמת הוראה, וכשגמר את הלימודים התחיל ללמד במרכז הטכנולוגי, שם הצטיין בהוראה ובארגון. כשנסגר בית הספר, עבר ללמד במוסד החינוכי, שם לימד מתמטיקה ופיזיקה בהצלחה רבה, עד כדי כך שזכה במשך 3 שנים רצופות בציון "המורה המצטיין". כאשר מיצה את העיסוק בהוראה, למד במגמת כלכלה ברופין, ואח"כ נבחר למלא את תפקיד גזבר התנועה (הקיבוץ הארצי), גם כן בהצלחה רבה, ואז חזר הביתה, ונפל על משבר הקיבוצים והבנקים. בטיפולו בנושא קשה זה, עבד יד-ביד עם חגי ארליכמן וביחד הצליחו לדחות את המשבר. לאחרונה עבד כחשב משכורות של הקיבוץ. כאשר הרגיש שהוא לא שולט מספיק בחומר, עבר לעבוד בהדרן, שם יצא ההיבט האסתטי שלו – ביצירות מקסימות, עד שגם כאן התחיל להרגיש שהוא כבר לא שולט. ברצוננו להודות תודה מיוחדת לאמיל ששון שהדריך את צפניה במשחקי מחשב, דבר שנתן לו הרגשה טובה. ואין לשכוח את בית דורות, שהיה פתוח לרצונות שלנו, והעיקר שהיה לצפניה נעים וביתי. כולם שיתפו פעולה בהקלת התהליך שלו, ועל כך תודתי. ואחרונות חביבות, צוות רווחה ובריאות, שהקלו עלינו מאוד בתהליך קשה זה. ולבנותיי- שהקריבו מזמנן ובאו כל הזמן לתמוך בי ובאבא שלהן. שלך, 
תרצה

דברים שקרא ברק צפניה, בנו של צפניה
היה איש ואיננו עוד. קשה לדבר על אבא – צפניה בלשון עבר, אך זוהי האמת מהיום והלאה. צפניה הגיע לקיבוץ אי שם בסוף שנות ה-50 ולא היה קיבוצניק במלוא מובן המילה. עבודת שדה הייתה קשה עבור בן העיר הצעיר, רק מאוחר יותר עלה ופרח והבשיל. לצפניה לא הייתה ילדות קלה. כבר מגיל 10, עם תחילת המצור על ירושלים, נדרש לתפקד כבוגר האחראי בבית. אביו נקרא להגנה ולביצורים בעיר הנצורה וצפניה כמו רבים מבני גילו נדרש לצאת ולהביא אספקה לבית כל פעם ששיירה או חלקי שיירה הצליחה לשבור את המצור. העיר הייתה נצורה ומופגזת במאות פגזים כל יום. המראות בדרך לתור החלוקה ובחזרה לעתים קרובות לא היו מראות לילד בן גילו. פגזים וצלפים גבו את המחיר כל יום. ניתן לקרוא על כך בספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". אחותו הגדולה, אסתר, עזבה לרחובות. אחיו שמואל-גלעד, אותו אני כה אוהב, כבר מזמן עזב את הבית, התגייס להגנה ומאוחר יותר  ללח"י, רודף את הצורר האנגלי ומכה בו לעשרותיו ונרדף על ידם עד חורמה, לא יכול היה שמואל להתפנות לעזור להורים. עם סיום המלחמה מוצא עצמו צפניה פליט בתוך ארצו הפעם בתל-אביב. משם המשיך ללימודי מקצוע וצבא. בעין שמ,ר ביחד עם אימא, הקימו בית- נולדו שלושה ילדים. צפניה למד הנדסאות חשמל ובחר לפנות לחינוך. 14 שנים של חינוך הקנו לו עדת מעריצים בטכנולוגי ובמוסד. באמצע שנות ה-80 בחר ללמוד כלכלה ברופין וגם שם עשה חייל. אני מכיר זאת על בשרי. כאן נפתח צפניה בכל הדרו. גזבר הקיבוץ
בשנים קשות ביותר – אח"כ גזבר התנועה באותם תנאי פתיחה.


דברי ורד מרקיאר, בתו של צפניה
חשבתי במה להתחיל ומה לספר על אבא. בחרתי לספר דווקא על השנים האחרונות של המחלה הארורה שתקפה אותך ועל מה שזה עשה לי באופן אישי. אבא, בשנים האחרונות לחייך הפכת לאדם שלא יכול לבטא את עצמו. לא הצלחת להגיד מלים כפי שרצית ולאט לאט יכולת הדיבור שלך ירדה, עד שהפסקת לדבר בשבועות האחרונים לחייך. תמיד נזכרתי בסיפור שסיפרת לי על כך שכשהיית ילד האמנת שאלוהים נותן לכל אדם מכסת מילים לכל חייו, וכשתיגמר מכסת המילים שלך – אתה תפסיק לדבר. אני זוכרת שסיפרת כמה פחדת מזה בתור ילד. כאב לי לראות שהפחדים שלך התממשו בזקנתך, ומכסת המילים שלך הסתיימה. למדתי בתקופת מחלתך להעריך כל חיוך שלך וכל חיבוק. למדתי ללטף את ידך ולהרגיע כשהיית מתוח ומתוסכל מחוסר היכולת לבטא את שבליבך. אתה לימדת אותי במחלתך, שאין דבר חשוב מאהבה שהיא לא תלויה בדבר. למדתי את הטוב שבלתת ולהעניק ללא צפייה לגמול כלשהו. רק החיוך שלך או הנשיקה שלך בסוף הביקור שלי היו המתנה שקיבלתי ממך כל פעם מחדש. למדתי להכיר ולהעריך אנשים נפלאים שהיו מסביבך בקיבוץ עין שמר, שדאגו למלא כל צורך שלך או בקשה שלנו (המשפחה) בכל שינוי במצבך ובכל התלבטות שהייתה לנו. השיקול תמיד היה מה יהיה טוב בשבילך. במה נוכל להקל עליך ועל אימא במצב בלתי נסבל שכזה. אבא, אני מאמינה שבכל קושי יש למידה וצמיחה. אני מרגישה שאתה הגעת עכשיו למקום טוב יותר ושליו יותר, ושאנחנו למדנו המון על עצמנו בשנים האחרונות, וחיזקנו את הקשר המשפחתי שלנו שהוא כל כך חשוב בימים כאלה. נוח בשלום אבא, אוהבת, 
ורד.

דברי שחר מרקיאר, נכדתו של צפניה
16 וחצי שנים זכיתי לחוות אתך, מתוכן כמעט 14 שנים שהיית צלול. זכות גדולה, באמת זכות גדולה. מנסה
לחשוב על המילים שמתארות אותך בצורה הכי מדויקת בזמניך היפים: חכם- הבן אדם הכי חכם שהכרתי, בעל חוכמת חיים וניסיון, מדבר בהיגיון ורהוט. סבלני- כמה שעות יכולת לשבת איתי על תרגיל שלא הבנתי, בסבלנות אין קץ מסביר מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. קר רוח- לא זוכרת אף פעם סבא שמתעצבן, תמיד שרוי במין שלווה כזאת. סבא, יש לי זיכרונות כל כך יפים מהזמנים שלנו יחד, אני זוכרת סיפורים על ירושלים, אני זוכרת שאמרת שאם אני מפחדת להירדם – תמיד להתכסות עד מעל לראש בשמיכה כי היא המגן שלי, אני זוכרת שיחות טלפון ארוכות אתך, על בית הספר, על האחים, על פחדים ועוד הרבה, זוכרת שכשהייתי בת שש עשו לך ניתוח בלב ופחדתי שלא תאהב אותי יותר, כי אם בטעות ישימו לך לב של מישהו אחר... סבא, אני רוצה שתדע שכולם יודעים. כולם יודעים שעשית הכי טוב שלך, כולם יודעים שנלחמת עד הסוף, כולם בטוחים שבמקום שבו אתה נמצא עכשיו הוקל לך. כולם יודעים שעכשיו אתה מסתכל עלינו מלמעלה ושומר על כולנו, על סבתא, על תמר, אימא, ברק ועל כל המשפחה. אומרים שאפשר להתגעגע רק לדברים טובים, סבא. אוהבת ומתגעגעת ובעיקר מודה על הזכות, 
שחר.

דברי זוהר מרקיאר, הנכד הצעיר
סבא, אני מקווה שאתה הגעת למקום טוב. אתה היית סבא שאפשר להתגאות בו. היית איש טוב לב צודק ותמיד חושב כמה שיותר לעזור לאחרים. בימים האחרונים כשהיית בבית חולים, שמעתי על מצבך וקיוויתי שתהיה בסדר. אני מצטער שלא באתי לבית חולים, אבל תדע אני תמיד חשבתי ואחשוב עלייך גם בחלומות. ברגע ששמעתי על מה שקרה לך התחלתי להתגעגע אלייך וגם עכשיו אני מתגעגע אלייך סבא. 
מזוהר

דברים לזכרו של צפניה, יהודית ויורם צוריאל
שלום לך צפניה יקירנו. למרות שיודעים, אף פעם לא מוכנים, וכך גם אנו.לכן, התיישבנו יחד לכתוב כמה מילים מהלב, לאחר היכרותנו רבת השנים. אנחנו עומדים כאן, מעל הקבר הטרי. באו כולם, כל מי שיכול היה. מהמשפחה שלנו, מהמשפחה שלך, חברים וידידים וכמובן חברי קיבוץ. אנחנו מסתכלים על הבאים. חלקם באו ממרחקים. כולם באו ללוות אותך, צפניה, בדרכך האחרונה. יהודית עדיין זוכרת את בואך לקיבוץ לאחר שתרצה ואתה התחתנתם. לך המעבר לחיים בקיבוץ לא היה קל ותרצה סעדה אותך ועזרה לך להתאקלם בחיים החדשים, ואולי אפילו מוזרים אלו. נולדו לכם שלושה ילדים מקסימים שגדלו להיות בני אדם טובים כפי שספגו מכם. ובינתיים אתה השתלבת בחיים ובמשפחתך, לקחת על עצמך תפקידים שונים וגם למדת הנדסה בטכניון. בשלב זה בחייך התבקשת לקחת על עצמך הוראת מתמטיקה בכיתות הגבוהות בבית הספר התיכון. ואז התחילה האהבה הגדולה בינך ובין המתמטיקה, והתלמידים אותם לימדת. אלו היו השנים הטובות שלך. תוך זמן קצר הפכת להיות המורה הנערץ. הקדשת הרבה שעות בעזרה לתלמידים שהתקשו, ומצד שני עזרת לאלו הזריזים להתקדם מהר יותר – לא לשבת על מקום אחד. צפניה, בימים שעוד לפני שנולדה המילה הפרטה נקראת למלא את תפקיד הגזבר שמלאת אותו על הצד הטוב ביותר. החובות העצומים שרבצו על הקיבוץ עמדו למוטט אותו, ואז, בשקט, ובכישרון, השתמשת בידע שלך בהנהלת חשבונות, ובקשרים שיצרת בעולם הבנקאות ועשית עבור עין שמר את הפריסה וכיווץ החובות ובכך ממש הצלת את המצב. מי עדיין זוכר את המפעל למוצרי עור "נרדי". זה היה לפני כל כך הרבה שנים, אבל אנחנו זוכרים. אז לפני בערך ארבעים שנה או יותר, ייצרת כמה מוצרים ייחודיים שעם חלוף השנים נעלמו ללא עקבות. אחד המוצרים היפים ביותר שיצאו מבית "נרדי", זהו סל עיתונים עשוי מעור וממתכת. סל אחד כזה, נתת לנו לפני יותר מארבעה עשורים ולמרות שנדדנו בעולם הגדול, שמרנו עליו והוא הלך אתנו מארץ לארץ ומבית לבית. היום הבאנו, ונתנו את הסל האחרון שנותר, כמזכרת, לילדיך, כדוגמה חיה לאיכות העבודה והיצירה שלך. הדייקנות, השקדנות, וההקפדה על פרטים שסימלו את כל חייך, הביאו לזה שלמרות שחלפו כ"כ הרבה שנים, הסל הזה ניראה ממש כמו חדש. אנחנו רוצים שתישאר למשפחתך דוגמה חיה ליצירתיות ולאיכות של מעשה ידך. תנוח בשלום, ויהי זכרך ברוך, 
יהודית ויורם, קריית טבעון

דברים לזכרו של צפניה, אורי שפירא
אנחנו חברי קיבוץ. שנים רבות חיים בחברה ייחודית שלכאורה כולם מכירים בה את כולם, ולא כן היא. הקיבוץ של היום הוא חברה רחבה, רב גילית, שחבריה התקבצו ובאו ממקומות שונים בארץ ובעולם. כל חבר בא עם עברו, עם החינוך שקיבל ועם מסורת משפחתו. לפני למעלה מחמישים שנים הגיע אלינו צפניה. תרצה, בת קבוצתנו, הכירה אותו בצבא והתקשרה אליו. הוא היה ירושלמי מלידה, בן העדה הגרוזינית עם מראה שונה ועם שם לא מוכר, פנחס צפניהשווילי. זה לא הפריע לו להתערות בתוכנו. הוא רכש אהדה ופילס דרכו בחברה שלא הייתה מוכרת לו, רכש מיומנויות רבות ולקח על עצמו משימות לא קלות ותפקידים מרכזיים. צפניה היה חשמלאי ובניצול כישוריו, נטיותיו והידע שלו למד הוראה ושנים היה מורה במוסד למדעים ריאליסטיים. אחר כך שינה כיוון וכיהן כגזבר הקיבוץ בשנים קשות ביותר. בהמשך עבר להנהלת חשבונות בקיבוץ. תוך כדי כך הקים עם תרצה משפחה לתפארת, בן ואחריו שתי בנות. כולם מוכשרים מאוד ומקובלים בחברה. צפניה חי בצנעה, תרם את תרומתו החשובה לקיבוץ ולא דרש דבר לו ולמשפחתו. הלך מאתנו חבר שהכרנו את דמותו ולא הכרנו מספיק את פנימיותו שבעליל הייתה עשירה ויפה. יהי זכרו של צפניה ברוך בתוכנו.     
אורי שפירא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה