חפש בפינת יזכור

חנן בן-יהודה


חנן בן-יהודה: עצב, שמחה ותקווה

חנן נפטר בשיבה טובה, בן 88, צלול עד יומו האחרון, מוקף במשפחתו המסורה שהעניקה לו אהבה רבה בשנות זיקנתו, ובעיקר מאז נפטרה נורי.
חנן ידידי ושכני, שנים רבות התבדחת כשביקרנו אצלך: "אתה תכתוב את ההספד עליי". היום אני פורע את השטר באהבה.

כשאני מסתכל אחורה על חייו של חנן פלא בעיניי, ובולט במיוחד, מה הספיק האיש הזה לעשות ומה עבר עליו. בהתחלה – משחק הגורל של הפליט היהודי בגולה המיטלטל מארץ לארץ – ואחר כך בארץ, בקיבוץ, בהמון פעילות, יוזמה ותפקידים.
כשחנן מסכם את חייו הוא שואל את עצמו שאלה מאוד אקטואלית בימינו הקיבוציים האלה: "האם הקיבוץ הצר את צעדיי או להיפך – איפשר לי לנצל עד תום את יכולותיי ואת האפשרויות הפתוחות שהיו לי". והוא משיב: "מחוץ לקיבוץ יכול אדם להיות פקיד באותו מוסד 40 שנה, או מורה שמסלול קידומו מוגבל עד ל"מפקח". מבחר אפשרויות הבחירה – פרט לאחוז קטן של אנשים – הוא מוגבל ביותר. הם "תקועים". אני מיציתי את כל היכולות והאפשרויות ועסקתי בשטחי עבודה ופעילות מגוונים  לפי בחירתי  - כולל ענף הצאן שאהבתי. עשיתי ותרמתי לכלל ככל יכולתי".
חנן מימש במלואם את יכולתו ואת אופיו הפעיל, המאמין והחברתי-פוליטי, כשהגב הקיבוצי-תנועתי משמש לו כמקפצה וביטחון כלכלי.
אינני  חושב שאילו חי בחוץ היה מגיע לסיכום אופטימי כזה. מסר חשוב לכל הממורמרים!

נסקור במעוף את חייו רבי התהפוכות וההרפתקאות. הם מתחלקים לשתי תקופות עיקריות.
חנן נולד ביגוסלביה בשם ארווין. כשהיה בן שלוש המשפחה "התקדמה" ועברה לווינה ומשם לגרמניה. הם ישבו באיזור כפרי והאב, עורך-דין, היה מגן על הכפריים בבית-המשפט נגד השלטונות. הנאצים לא אהבו את זה והקציבו פרס גדול על "ראשו" של האב.
כשחנן היה בן 10 הם גורשו מגרמניה והגיעו שוב לווינה ועם גבור האנטישמיות ועליית היטלר לשילטון – שוב ברחו ליוגוסלביה. חנן היה איש ללא אזרחות וללא מולדת. בשום ארץ לא קיבלה המשפחה אזרחות.
ביוגוסלביה הוא מצטרף ל"שומר הצעיר" ומדריך בקן.
בזמן המלחמה, ב-1942, הוא עולה ב"עליית הנוער" של הנרייטה סולד – ברכבת דרך יוון, טורקיה ולבנון – במלון בטורקיה הוא פוגש לראשונה את נורי, ושוב הם נפגשים במחנה בעתלית, בעת הריסוס ב-די.די.טי.
כך מתחילה התקופה השנייה.
בקיבוץ היוגוסלבי שער העמקים, הם מתחנכים שלוש שנים בחברת הנוער – כבר שם הוא מדריך בקן. משם הם עוברים לשנה לקיבוץ עמיר ומשם – לאחר פגישה דרמטית עם מאיר יערי – מקבלים את הדין ומשלימים את עין-שמר.
מפה – ועד סוף חייו – מתחיל סיפור הממלא אותי פליאה, ועל כך בראשי פרקים – שכל אחד מהם הוא חומר לרומן בפני עצמו.
הוא מתחתן עם נורי "אהבת חיי" ש"דחפה אותי תמיד קדימה וטענה שאני צריך ויכול להיות חבר כנסת". עד פטירתה הם מקיימים זוגיות מאושרת, מלאת אתגרים, אופטימית, צוחקת  – שאוֹשרה נשמע בקיבוץ בצחוקה המתגלגל של נורי וזאת למרות - ואולי דווקא - בגלל נפילתו של אבשי במבצע ליטני.
שלוש שנים ראשונות עבד בצאן. אחר כך ריכז שנתיים את קן השוה"צ ברחובות.
בשנים הראשונות של המדינה הוא כותב פלייטונים בעיתון "למרחב" לסירוגין עם דן בן אמוץ וע. הילל.
אחר כך יצא לשלוש שנות לימודים בסמינר הקיבוצים.
16 שנים היה מורה ומנהל בית-הספר הנפלא שלנו וכל ילדי התקופה ההיא זוכרים לטובה את השנים האלה ואת הצגות הסיום היפות.
מכאן מתחילות שנים רבות של פעילות במפלגה, מרכז את הסניפים הגדולים בבת-ים, ירושלים ורמת-גן-גבעתיים, מכתת רגליו בין המפעלים ונואם בפני הפועלים, מארגן טיולים, מסיבות, משקיע את כל מאודו – מאמין עד כלות בציונות הסוציאליסטית.
ואז, בגל הגדול של העלייה הרוסית עם פתיחת השערים הם יוצאים עם אבשי, הבן הצעיר, לשליחות של שלוש שנים בווינה, השער שדרכו זורמים העולים. כשהם חוזרים לגיוס של אבשי לצנחנים – הוא נהרג.
בבחירה הקשה שלאחר נפילת הבן, נורי וחנן בוחרים בחיים, באופטימיות. תמיד הופתעתי מחדש לגלות שהם היו – יחד עם בניהם – משפחה צוחקת, שמחה, מלאת פעילות.
15 שנה הוא מכהן ב"יד לבנים" ומרכז את מדור השכול של התנועות הקיבוציות "למרות שזה לא התאים לאופי האופטימי שלי". הוא מטפל אישית באלפי הורים שכולים, מזריק להם את שמחת החיים האופטימית שלו (אחר במקומו בטח היה הופך לפסימי לנוכח אלפי הנופלים האלה והוריהם). הוא יוזם אין סוף מפעלי הנצחה. מראיין את המשפחות השכולות של נופלי הקיבוץ הארצי – קרוב ל-700! - ומוציא אוגדנים, ספרי הנצחה. יוזם את אנדרטת ההנצחה ב"יד יערי" ואת האנדרטה ביער הקיבוצים.
יוזם מפגשי שלום עם המשפחות השכולות הפלשתינאיות – פעמיים הם מבלים סוף שבוע ברצועת עזה במפגש משפחות שכולות משני העמים למען השלום.
במשך 30 שנה, שנה שנה, אזכרה לאבשי בהשתתפות חייליו מהצנחנים. גם לבניו הוריש את הפעילות למען השלום והם הולכים לבתי-הספר לספּר על אחיהם והוריהם.

בין לבין היה גם שלוש שנים מזכיר הקיבוץ ביחד עם מנו.

בשנים האחרונות הרבינו לדון איתו בפגישותינו על טעם החיים, גורלה של הציונות לאור התדרדרות המצב במדינה, על הקיבוץ. תמיד סיכם את חייו בחיוב, למרות הכל: "נתתי הכל למען הקיבוץ והמדינה מתוך אמונה שלמה – אפילו בן..."

נקודת מפנה עצובה בחייו היה מותה של נורי. למרות שבניו וכלותיו ונכדיו סעדו אותו באהבה – הסתנן לחייו עצב חדש, שלאט לאט דירדר את רוחו ואת גופו, טעם החיים כמו ניטל ממנו וגם הגיל עשה את שלו. זה מחירה של זוגיות מאושרת.
הוא חזר והדגיש שהקיבוץ על שירותיו מטפל בו נפלא ויש לו רק מילות של שבח ותודה.

אני אזכור אותך, חנן, כמי שעליו נכתב ההספד הקיבוצי: "יהיו לנו חייך לנחמה ולתקווה". כסמל לאדם ולמשפחה שעלתה מתהום השכול אל החיים, השמחה, הצחוק והאופטימיות. סמל לנצחון החיים על המוות.
ואם אתה יכולתָ – כל אחד יכול, ואפילו חייב!                                                                  עלי אלון



אני רוצה שתדעו

אני רוצה שתדעו שסבא וסבתא שלי היו זוג.
אני רוצה שתדעו.

אני רוצה שתדעו שהם היו אנשים מיוחדים.
הם תמיד היו שמחים (חוץ מיומיים בשנה).

אני רוצה שתדעו את זה שקיבוץ, זו מילה שעטופה בשבילי בפרילי מהכלבו וגלידה בשלושה צבעים עם קרטון שחותכים בסכין,
בשבילים לוהטים בחום של היום, סדינים לבנים על הספה האדומה, רעש של מזגן צהריים, שסק חם מהגינה ופיטנגו מהשכנים.

אני רוצה שתדעו שלסבתא שלי כאב.
אני רוצה שתדעו שאני מחכה כבר ליום הילד.
אני רוצה שתדעו שסבא שלי בכה.

אני רוצה שתדעו שהיו להם בגינה שושנים בצבע בורדו כהה, עם ריח כזה של חופש.

אני רוצה שתדעו שסבא שלי היה צייר
אני רוצה שתדעו שסבתא שלי הייתה זמרת אופרה.
אני רוצה שתדעו שהם היו שחקנים.
ֿ
אני רוצה שתדעו שהם איבדו בן.
אני רוצה שתדעו שסבא לקח אותנו לבריכה ועשינו מה שאנחנו רוצים.

אני רוצה שתדעו שתמיד בברכה הקטנה או הגלויה מהקיבוץ שמודבקת על השוקולד ליום ההולדת,
יש גם כסף.
אני רוצה שתדעו שסבא שלי עזר לסבתא שלי ושהם עזרו לנו.

אני רוצה שתדעו שהיו לנו חיים טובים ביחד, במשפחה.

אני רוצה שתדעו שתמיד ידענו איפה אתם מחביאים את המסטיק בזוקה.
אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם,
ומתגעגע,                                                                                                  טוהר בן יהודה


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה