חפש בפינת יזכור

נחמיה אלפרוביץ

נחמיה אלפרוביץ
1912-2011 






אחרון הוותיקים
נחמיה אלפרוביץ, אחרון הוותיקים מייסדי הקיבוץ, נפטר בשנתו, כמעט בן 100, מות נשיקה לו זוכים הצדיקים הנסתרים. הוא היה כה ענו וצנוע, לא מתבלט ונחבא אל הכלים עד כי נדמה שאפילו המוות שכח אותו – אולי רצה ששריד אחרון מהם לא יכלה מן העולם כדי להזכיר לנו משהו שאולי שכחנו...
אחרון הוותיקים. עם מותו נחתמה תקופה. המסמר האחרון שחתם את ארונו חתם תקופה. איך נוהג לומר אלי רוטמן באידיש: "הקיבוץ אין דר עארד", "הקיבוץ כבר באדמה". עם מותו יורדת לקבר והופכת לאגדה, להיסטוריה, תקופה שלמה.

הוא היה מאותה עיירה של יצחק גור, וגם בקיבוץ היו שכנים וידידים. יחד עוד הספיקו, באחרית ימיהם, לנסוע לבקר בעיירת הולדתם, קורניץ, המרוחקת 100 קילומטר מווילנה, ומצאו שדבר לא נשאר מ-1800 יהודיה, כולם, גם משפחותיהם, הושמדו – אפילו את בית-הקברות בקושי מצאו והקימו שם מצבה.
קורניץ – פירוש השם "הנשרפת", "הבוערת". הבתים העשויים עץ עם גגות הקש היו נשרפים כל שנה. יחד למדו ב"חֵדר", יחד בבית-הספר "תרבות" ובקן השומר-הצעיר. כתב יד נהדר היה להם, בלי שגיאות כתיב, כמו אצל המתבוללים אנשי הערים הגדולות. תראו את פנקס השירים העבריים של נחמיה מהקן – איזה יופי!

נחמיה התייתם מאביו בגיל צעיר ונאלץ – במקום להמשיך את לימודיו בווילנה, לעבוד לפרנסת משפחתו שירדה מנכסיה במלחמת העולם הראשונה.
אנשי "בדרך" עלו בשני גלים ב-1933-4, 100 שומרים. הם חלמו להקים קיבוץ משלהם. כשבאו עם בקשתם למאיר יערי הוא התרתח וצעק עליהם באידיש: "קומט א קעקר אונד מאעכט א פלעקר!" – "בא קקר ועושה רעש! אתם תעשו מה שאומרים לכם! תשלימו קיבוץ וותיק – או מעברות או      עין-שמר". הם בחרו בעין-שמר. תארו לכם – אילו חלומם היה מתגשם והיו מקימים קיבוץ משלהם, כולו מאנשי העיירות מאזור ווילנה, יהודים חמים, עממיים, אנשי מלאכה ועבודה, ללא ה"שלאכטה הפולנית" – שרבים מחבריה ה"חשובים" כבר מזמן תיקנו את העולם מ...תל-אביב,  מעליהם – איזה קיבוץ זה היה!

שלושים שנה עבד נחמיה בבניין. בנה יחד עם בֶּנֶק את כל הבתים בעין-שמר. אני זוכר אותו כרצף, תמיד על ברכיו. זו לא רק תמונה – זה אולי גם אופי. כמו חמור סבלן שנשא את הקיבוץ ואת הציונות על גבו. איש כל-כך צנוע ועניו, אף פעם לא הרים את קולו בקיבוץ שבו כל אחד מקבל לפי צריחותיו. "בונצ'ה שתוק".

כך, בשקט ובגבורה סחב את הטרגדיות של חייו.
פעם ראיינתי אותו לעלון הקיבוץ. בקול שקט מאוד, בלי טיפה של כעס, גולל את סיפור גיוסו לבריגדה במלחמת העולם השנייה. הוטל על הקיבוץ למלא את המיכסה התנועתית. את ה"חשובים" הוציאו מההגרלה. אלה ש"נתפסו" בגורל בטעות הצליחו להשתמט בלשכת הגיוס בסראפנד, כל אחד הציג את מחושיו. אחד אפילו עשה עצמו משוגע, כמו דוד המלך שהשתמט מהמלחמה. אז מי נשאר? ה"בונצ'ה שתוק" הזה.
בהגרלה מוּטָה – לא הייתה אז וועדת קלפי, ודי לחכימא ברמיזא – שלחו את מי שלא ידע להתחמק "אל מול פני המלחמה החזקה" למרות שידעו – ויש אומרים שלא ידעו – שאשתו זהבה חולה סופנית. ואכן היא מתה בהיותו ארבע שנים בצבא, במצרים, באיטליה, ודליה בת השלוש נשארה בלי אמא ובלי אבא. רק ב-1946 השתחרר.

כעבור שנים אחדות מצא ניחומים עם נחמה – גם היא בת עיירה באותו אזור. ואז פקדה אותם טרגדיה שנייה: מרים הקטנה בת השלוש ברחה מהפעוטון ונפלה לבריכת השחייה, שלא הייתה מגודרת. לשמחתם נולדה להם שלומית שהביאה נחמה לחייהם.

וכך מסכם נחמיה את חייו ביום הולדתו ה-80: "כל שנות היותי בקיבוץ אני עובד במלאכה. כנראה שבהשפעת תקופת הנעורים שלי. לאחר שמסרו את הבנייה למחלקת הבנייה פרשתי אחרי 30 שנה מהבניין. עבדתי עשר שנים כחצרן בית-הילדים. בשנות עבודתי כחצרן בניתי גם את משק הילדים. עבדתי במיניפלסט ועכשיו בגומגנט. אני מרוצה מאוד שאני יכול עדיין לתרום לכלכלת הקיבוץ.
במבט לאחור יש לי סיפוק רב, שלקחתי חלק בבנייה ובהקמת קיבוץ בארץ. ממקום שומם לישוב פורח ושוקק חיים. זכיתי להגיע לגבורות עם משפחה מסועפת של בנות, נכדים ונינים".

נחמיה, אחרון הוותיקים, אחרון הדור. כולם היו הורינו, אנחנו "הילדים של הקיבוץ".עם מותו נחתמת תקופה. עם ארונו יורדת לקבר בשבילנו, הבנים הראשונים, שחיינו איתם – ואולי בצילם – מיום שנולדנו – תקופה שלמה, כל-כך גדולה והרואית עד שקראנו להם "נפילים" ולעצמנו "ילדי הצל".
נפל בגורלנו, כ"דור יצחק" להמשיך את מפעלם. עשינו ככל יכולתנו לאהוב עד כלות את המקום הזה שיצרו, וקברו הטרי של חגי ארליכמן ודמותו יעידו על כך.
נזכור את היום הזה בו הלך לעולמו אחרון הוותיקים.
זה יום היסטורי. יום של מחויבות, אפילו של שבועה, שבועת-אהבה למקום הזה, עין-שמר, שנחמיה בנה אותו, לא במילים גבוהות אלא במו ידיו צרובות הטיט.                                                           
תודה לך, איש צנוע, נחבא אל הכלים – אחד מענווי-עולם שבזכותם העולם – וכל היופי שיש
לנו פה – קיים.                                                                                                                עלי א.

אבא יקר ואהוב שלי,

הגיע הרגע ממנו פחדתי. כל כך הרבה שנים חיית שנדמה היה לי שתחייה לנצח. הראש מבין שזו דרכו של עולם אך הלב מסרב להיפרד.
זכית לחיים ארוכים, מלאים ומרשימים וזכינו אנחנו, שהיית לנו אב וסב נפלא כל כך הרבה שנים.
איש נדיר ויקר, שקט וצנוע, חרוץ וישר, מסור, אהוב על הבריות, איש משפחה נפלא, איש עבודה, נאמן ומאמין בדרך בה הלכת. כל זה עשה אותך לאיש מרשים ומוערך.

במקום שהתהדר באנשי הרוח והספר הרבים שבו,
היית אנטי תזה בכך שהיית איש המעשה והעשייה.
מעט דיברת והרבה עשית. חרוץ ופעיל, בעל ידי זהב.
לא השארת אחריך שירים וספרים כפי שעשו רבים מדורך,
אבל השארת בניינים ובתים ומקומות אשר, לו היה להם פה,
יכלו לספר את סיפורך.
ידעת בחייך קשיים ואבדנים רבים. החל מכך שבהיותך בן 13
איבדת את אביך ממחלה, את אמך ואחותך היחידה איבדת בשואה.
וכאילו זה לא מספיק, איבדת בקיבוץ אישה אהובה ובת פעוטה. למרות זאת מעולם לא נטרת טינה לאיש, לא שנאת אדם, לא קינאת באדם. קיבלת את המציאות כפשוטה. שמחת בחייך והיית מאושר בחלקך.

אחד הדברים המופלאים שהיו בך הייתה יכולת נתינה מדהימה. כל חייך היו נתינה לקיבוץ למדינה, ולמשפחתך. בסרט שעשינו לכבוד יום הולדתך ה- 90 אמרת שבהסתכלות אחורה יש לך סיפוק גדול שסייעת לבנות את המדינה שלנו ואם היית צריך - היית עושה את אותה הדרך מההתחלה.
אבא, אני מקווה שהייתי לך בת טובה כפי שהיית אתה לי אבא טוב. השתדלנו לאפשר לך את השנים האחרונות הכי טוב שיכולנו.
אני אסירת תודה שנפל בחלקי להיות בת שלך ומקווה שהצלחתי ולו במעט להאיר את דמותך ואישיותך.
בדמיוני אני מקווה שאתה רואה כמה אנשים באו  ללוות אותך מתוך כבוד הערכה ואהבה.

הפרידה ממך היא פרידה מתקופה, היא סיומו של פרק בעל משמעות אדירה עבורי. במשך 9 שנים דליה ואני באות לקיבוץ מדי שבת. דבר זה העצים וחידד את הקשר בין שתינו ואת הקשר שיש לנו לקיבוץ ולחבריו. הפרידה ממך תהיה גם פרידה מסוימת מהקיבוץ. דבר זה מעצים את הכאב שאני חווה. אני יודעת שקשר זה יצטרך ללבוש צורה אחרת ומקווה שבכל זאת  הקשר לא ינותק.
אי אפשר לסיים את הדברים עליך בלי להודות לאנשים הרבים שליוו אותך ואותנו בדרך זו וסייעו לנו לאפשר לך שנים טובות ומכובדות. אנשים רבים היו שותפים  לתקופה זו, החל באיה מלומן, קומר, ואינדרה, חלימה, אנשי בית דורות המסורים והנהדרים בם שאקר, יוטה, סופי כל צוות האחים והאחיות המסורים, וכל שאר עובדי בית דורות שעושים עבודה קשה ומקודשת  כל כך.
ואחרונה חביבה תודה ענקית לאוריין גנדלמן על התבונה והרגישות בהן היא עושה את תפקידה ועל שעשתה לנו את השנים האלו לאפשריות ומנחמות.
אני מודה לקיבוץ ומאחלת שימשיך לאפשר לכל חבריו המבוגרים לסיים את חייהם בבטחון בכבוד ובשלווה כפי שאיפשר לאבא.
אני אוהבת אותך אבא וכבר מתגעגעת.                                                                              שלומית



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה