חפש בפינת יזכור

ההתיישבות בקיבוץ


בחו'ל היינו חלק מקיבוץ עלייה א' (שלימים הפך לעין החורש). בארץ נעמדנו בפני דילמה – הקיבוץ התפלג: חלק הלך לבנימינה (מייסדי עין שמר) וחלק לחדרה. החלוקה הייתה באופן ברור אידיאולוגית. החלק שהלך לבנימינה היה שמאלי לפי ההגדרה אז ואילו החלק שהלך לחדרה היה ימני. לפי השקפותיי ונטיותיי אז הייתי קרוב יותר לחלק מבנימינה ואילו כל חבריי הטובים היו בחדרה. החלטתי אם כן לנסות את שניהם. השארתי את המזוודות שלי בתחנת הרכבת לשמירה ונסעתי לבנימינה, שבוע ימים הייתי בבנימינה, זכורני שמלכה הלברשטאט  (לימים שנפלד)  הייתה מחסנאית הבגדים. היה לי ברור שזה לא הקיבוץ שאחיה בו. הוא היה פוליטי מאוד, ויכוחים תמיד בנושאים פוליטיים. הייתי צעיר צמא חיים, פשוט לא הייתי מוכן שהאידיאולוגיה תהפוך למרכז חיי.
לקחתי את המזוודות מתחנת הרכבת ובאתי לקיבוץ בחדרה שלימים היה עין החורש, ואמנם האווירה הייתה לגמרי שונה, גם העובדה שהיינו בתוך מושבה גדולה יחסית ונפגשנו עם ציבור פועלים מגוון ובתוך זה קיבוץ שומריה שחנה באותו מגרש, כל אלה תרמו להרגשה יותר.
התקופה הזאת שאפשר לכנותה תקופת ההסתגלות לעבודה הייתה לי קלה יותר מאשר לחבריי. אני ידעתי כבר בחו'ל עבודה מהי בזמן שרוב חבריי באו מספסל הלימודים. רוב החברים שאפו להגיע למקום עבודה קבוע, להיות פועל קבוע זה היה הרבה יותר קל וגם מכובד יותר, ואילו אני נזהרתי מליפול בפח של עבודה קבועה. נהניתי להחליף מקומות עבודה ולהכיר אנשים חדשים.
כשהקיבוץ החליט להגביר את הכנסותיו ולרכוש זוג סוסים לעבודה, נעניתי ברצון להצעה להיות עגלון. לא תמיד הייתה עבודה, אז הייתי יוצא עם העגלה לשוק, נעמד יחד עם העגלונים ומחכה שמישהו יבוא ויזמין אותי לעבודת הובלה או חריש. שם הכרתי את רזניק שהיו לו זוג פרדות וחיכינו יחד לעבודה. לרזניק היה בית קטן ומשק קטן סמוך למחנה שלנו. לימים התפרסם רזניק (עד היום) בהתמסרו לספק אוכל חינם לחיילים העוברים בצומת כביש החוף.
באותם ימים עורק התחבורה העיקרי והיחידי כמעט הייתה "רכבת מזרח", כל האספקה לחדרה והאזור הגיעה ברכבת, כך שרוב העבודה הייתה בהובלות מהרכבת. באותה תקופה נבנתה המושבה פרדס חנה, היינו מובילים אליה את חמרי הבניין, מהרכבת עד פרדס חנה לא היה כביש כי אם חולות עמוקים והייתה זאת עבודת פרך לא רק לסוסים כי אם גם לעגלון להגיע למקום. בעבודתי זאת  היו  כמה קוריוזים. בין היהודים בפולין מעמד העגלונים היה נחות, שום יהודי המעריך את עצמו לא היה רוצה שעגלון או "בלעגולה" יהיה מחותן שלו, וכאשר קיבלו ממני בני משפחתי מכתב בו התפארתי שהגעתי לדרגת עגלון, זה הביך אותם מאד והם ביקשוני בעדינות להחליף את העבודה.
בעבודתי נקשרתי מאוד לסוסים איתם ביליתי שעות רבות והכרתי אותם על בוריים. שמתי לב שבשעת מאמץ האחד מושך והשני נרפה ולא מצאתי את התשובה מדוע זה כך, כמובן שלא רציתי להצליף סתם. ביום לא ראיתי כל סיבה לכך לכן החלטתי לעקוב אחריהם בלילה. ואז התחבאתי באורווה וצפיתי ושם נגלתה לי התשובה – הסוס החזק מיהר לגמור את מנת מזונו וחיש מושיט את צווארו לאבוס בן זוגו, כשהרחקתי ביניהם ולשניהם היה מזון נפתרה הבעייה.