חפש בפינת יזכור

שרה - מרותי מילשטיין(בן יעקב) ליום ה- 30 למותה

למירי, עמית, איציק וכול בני המשפחה המורחבת – שלום!
לצערי לא הייתי בבית כששרה נפטרה ולא הגעתי ללוויה, כמובן שזה מעיק עלי. רציתי לספר לכם מי הייתה שרה שלכם בשבילנו הילדים, שנקראו "השישייה של שרה  זייפה". שרה הייתה מטפלת שלנו מגיל שנה בערך – כשיצאנו מבית התינוקות  בשנת 1948 ועם הפסקות קצרות עד סוף י'ב ב – 1965, כ – 16 שנים שהיו בשבילנו שנות החינוך, מגיל הילדות, הנעורים – עד לכתנו לצבא. הכרנו אותה בכול כוחה ואונה, כאשר  מילה שלה יכלה "לחרוץ" את גורלנו לשבט או לחסד...  ואהבנו אותה  כמו שאוהבים אימא שנייה, כי הרי בילינו איתה הרבה יותר זמן מאשר אתכם הילדים שלה.
ובמציאות של אז, שנות ה50  - 60, כולנו זוכרים עד כמה זה היה נכון. כאשר חלינו – מי טיפל בנו? שרה.  כאשר נסענו לקופת חולים, לא נסענו עם אימא, נסענו עם שרה...
שרה הייתה מטפלת ומחנכת בדרכה שלה העדינה והשקטה, היא ידעה לדרוש מאיתנו בכל תחומי החיים, ממנה למדנו הרגלי ניקיון, עבודה, התנהגות ומוסר...  באופן המדויק והתובעני ביותר – דברים שיישארו איתנו לתמיד...
במשך השנים הצטרפה ה"שישייה של שרה"  לגן של חנה לולו, עברנו ל"בית הוורוד" ונקראנו קבוצת "הדס". מי מאיתנו לא זוכר את ימי הניקיון שנערכו פעם בשבוע ברוב טכס? באותו יום הוצאנו את כל תכולת החדר החוצה – את מזרוני הקש ריססנו בפליט וניערנו היטב, את הפנלים שפשפנו ואת הרצפה שטפנו פעם עם סבון ופעם עם מים נקיים. בכול המהומה הזאת אני זוכרת את שרה שולטת בכול הלוגיסטיקה ביד רמה ובזרוע נטויה.
כאשר נכנסנו לתנועה בכיתה ו', כול אחד היה חייב לגהץ את החולצה השומרית שלו בעצמו, גם הבנים. לא הייתה ברירה, וכה כולם למדו לגהץ.
כשהיינו בקייטנה בנתניה, שרה שמה לב שיש בנות שלא חוזרות בזמן לבי'ס ביאליק בו גרנו, אני מודה שלא ממש הבנתי כל מה היה הכעס, אך תגובתה הייתה מהירה ומיידית, היינו אז בני 11-12 ומאז הגבולות היו חדים וברורים ו"כבודנו" ניצל.
כאשר עברנו למוסד החינוכי נשארה שרה המטפלת של קבוצת "חבצלת", ובחופשים כשחזרנו להיות קבוצת "הדס" שוב נפגשנו איתה...  כולם זוכרים את שיחות הקבוצה, הבירורים, השביתות ואת שרה מנווטת את חיינו בשקט, בעדינות, בחיוך אך בהחלטיות. אנחנו – דבורה'לה, מירי, נתי  ושמוליק   תמיד הרגשנו שיש קשר מיוחד בינינו עוד מימי  ה"שישייה" עם שרה וגם עם יהודה שהיה איש נפלא.
משנים עוברות, כולנו בגרנו, כול אחד פנה לדרכו, אך דווקא משום כך חשוב לי שאתם, בני משפחתה של שרה תדעו שבשבילנו היא תמיד תישאר במלוא כוחה וחיוניותה, דמות אהובה ואוהבת וכך נזכור אותה לתמיד.

                                                                                                                            רותי