חפש בפינת יזכור

שרה וינשטיין

1906 - 1997
קורות  חיים שרה    (סופר לנכדתה לי)

נולדתי  בשנת  1906  בפולניה בעיר קאליש שהייתה בגבול פולין – גרמניה.  ההורים יצחק וציפורה היו בני דודים מהמעמד הבינוני. אבי היה סוחר, הייתה לו חנות לחומץ,  אותה ירש מאבי אביו.  לפני  מלחמת העולם הראשונה   היה למשפחת זייפה בית חרושת לחומץ, במלחמת העולם הראשונה הגרמנים שרפו את בית החרושת, כמו את רוב בנייני העיר. הפעם ההרס לא נעשה מטעמי אנטישמיות אלא מטעמי בטחון.
(העיר  הייתה על הגבול).בימים ההם הקשרים המשפחתיים אצל ההודים היו חזקים מאד, ההורים קבעו את גורל ילדיהם ואפילו כמבוגרים הם החליטו למי  להשיא את הבנות וכמובן  שהבת הבוגרת יצאה ראשונה את הבית. אימי הייתה המבוגרת מבין שלוש אחיות והיו בבית עוד שני אחים.
בימים ההם היו מגייסים את הבנים לצבא הרוסי, שם  לא פעם הם סבלו מרדיפות אנטישמיות, לכן השתדלו (מי שיכלו) להגר  לאמריקה. שם היה לנו דוד בוגר – אח של הסבים ולשם יצאו גם שני אחיה של אימי.
כמו שציינתי  קודם, אימי הייתה הבת הבוגרת בבית וההורים לחצו שתינשא כדי לאפשר גם לאחיותיה הצעירות להינשא. אימי, אישה נבונה, אהבה ללמוד, היא גמרה שמונה  כיתות . גימנסיה. עקב לחצי ההורים היא נישאה  לבן דודה, איש פשוט, טוב לב, דתי, סוחר בחומץ – אבי. למרות שאימי הייתה חופשייה בדעותיה, למען שלום בית היא ניהלה את משק הבית לפי רצון אבי – באופן מסורתי, קיצוני. כל שבת והחוקים שלה, כל חג וחג והאופן שלו. כך למשל רות אלון בת דודתי שגרה בעיר הבירה וורשה בבית לא שמרו כל כך על נוהגים דתיים, שמחה לבקר אצלנו בחגים: פסח, סוכות וחנוכה.
לאימי היו שתי אחיות, האחת אסתר התחתנה וגרה בוורשה, בעלה היה סוכן בית, לא הרוויח הרבה ודודתי עסקה בתפירת קונפקציה בדירתם הקטנה כדי לעזור בפרנסת הבית. הם השתדלו לתת לילדיהם חינוך טוב והשכלה. לתוך הדירה הקטנה הם הכניסו פסנתר כדי שבתם רות תוכל ללמוד נגינה. אצלם גרה גם הדודה הצעירה היפה משלושת האחיות.
שני האחים של אימי, כמו שהזכרתי, היגרו לאמריקה. הסיפור שלהם דומה למסופר באגדות: שני אחים, אחד עשיר  ורשע והשני עני וטוב לב. האח הגדול התעשר מהר, הקשר המכתבים שלו עם המשפחה בפולניה  היה רופף. על עזרה כספית למשפחה שסבלה מאוד בזמן ואחרי מלחמת העולם הראשונה לא היה כלל על מה לדבר. עם הבנים שלו לא היה לי אף פעם קשר.
הדוד הצעיר יותר, פקיד,  התקיים ממשכורתו. היה לו בן יחיד – הראלד. הוא קיים קשר מכתבים קבוע עם אמי. אמנם המכתבים לא היו ארוכים מדי, לרוב גלויות עם טקסט שידעתי בעל-פה, הן היו מופיעות חודש חודש כמו שעון. בזמן המלחמה, אחרי שנהרסה עירנו, היה שולח באופן קבוע סכום לא גדול של דולרים שעזרו לא מעט לאמי לקיים את שני ילדיה.
לאבי היו שלוש אחיות ושני אחים. הגדולה רבקה, גמרה שמונה כיתות גימנסיה. יפהפייה. כל אחיות אבי היו ידועות בעירנו ביופיין  . כתבתי כבר קודם על הקשר המשפחתי ועל התרומה שהילדים היו תורמים למשפחה, והנה רבקה היפה התחתנה עם אלמן עשיר, זקן אב לתשעה ילדים ולה היו ממנו עוד שלושה ילדים כך שרבקה גידלה 12 ילדים. הבת הצעירה הייתה בגילי, יחד הלכנו לאותו בית ספר והייתי מאד מיודדת איתה.
הדודה השנייה  גם כן יפהפייה, נסעה לאמריקה, התחתנה מהר עם איש יפה תואר שבגד בה הרבה, לכן היא עזבה אותו ואת אמריקה. כדי לא להיות לנטל על ההורים היא התחתנה עם אלמן זקן ועשיר מוורשה, היא עזרה רבות למשפחה בפרט בזמן המלחמה, לה לא היו ילדים.
אחותו הצעירה של אבא התחתנה עם וורשאי, הוא בא אלינו לקאליש, התגורר אצל ההורים שלהם לא היו ילדים.

בית הספר 
 כשהתחלתי ללמוד לא היה קיים עדיין בית ספר עברי. ביקרתי בבי'ס פולני. כל המורים היו פולנים פרט למורה לדת והיסטוריה יהודית שהיה יהודי עם הסמכה לרבנות. שעורי הדת התקיימו פעמיים בשבוע, באותו זמן הכומר היה מלמד את הנוצריות. בלימודים לא הרגשתי אנטישמיות באופן מיוחד, אחוז היהודיות היה גדול, כמחצית, ומרות שחלקם באוכלוסיה היה קטן יותר. פשוט כל ההורים היהודיים היו מעוניינים בהשכלת ילדיהם והיו מוכנים לוותר על רוב רכושם כדי לאפשר לילדיהם ללמוד. היחסים עם החברות בבית הספר היו מצוינים. ישבנו יחד בספסלי בית הספר. מדי פעם בשעת ריב בכיתה הייתה נשמעת המילה "ז'ידסקה". הייתי תלמידה מצטיינת בכל המקצועות ובפרט במתמטיקה, הציונים ניתנו בהערכות מ 1 – 5, יחד עם זאת רק לעיתים רחוקות השגתי ציון 5, למרות שתשובותיי היו מצוינות, ואילו הפולניות בעד אותן תשובות היו מקבלות את הסימן המצטיין.  אז קראנו למורה  הזה "אנטישמי".
עברתי גם בחינות בגרות. מי שקיבל סימן מעל 4  בבחינה בכתב שוחרר מהבחינה בעל פה. הייתה לי רק בחינה אחת בעל פה – לטינית, גם בזו תיקנתי לי את הסימן. יחד עם כל המקצועות בתעודת הבגרות היה לי סימן 4  פרט לגיאוגרפיה – 5. למרות שיכולתי להגיע לסימן 5 בכל  המקצועות – פשוט אנטישמיות. 


ה"שומר הצעיר" 
 אחי הבכור – אבא  המבוגר ממני בשנתיים, היה בין המייסדים של קן השוה'צ בעירנו. תחת השפעתו נכנסתי לקן שנתיים אחריו. הקן היה מאורגן בגדודים, פלוגות וקבוצות. בגדוד הקשישים היו בוגרים ומדריכים של קבוצות צעירות יותר. לגדוד הצעירים קראו "כפירים", השם תחת השפעת השם "סקאוטים".
הקבוצה בה הייתי נקראה "אביב", חלק מגדוד הבינוניים. הייתי ראש  קבוצה בגדוד "כפירים" ושמה "קוקיות", הנוהג היה לקרוא לקבוצות צעירות בשמות ציפורים, נוהג שקיבלנו בירושה מה"סקאוטים". ערב ערב והרבה ערבי שבתות וחגים היינו מבלים באולם הקן "איזבה" (פולנית, בהשפעת הארגון הפולני). היה שם אולם אחד גדול לבילוי בהמונים, לריקודים ומשחקים, היו גם שני חדרים קטנים, האחד מזכירות והשני לאסיפות של קבוצות וועדות. במזכירות היה יושב באופן קבוע מזכיר, המנהל קורספונדנציה קבועה עם ההנהגה הראשית בוורשה ועם חברי הקן בהכשרות ובארץ. כל "חלוץ" המתכנן עלייה מחויב היה לעבור הכשרה – הכנה חקלאית ומקצועית. הכשרה קיבלנו לרוב בכפרים פולניים.
כמו שכתבתי – הייתי בת יחידה והורי עשו מאמצים כדי שאגמור 8 מחלקות ואמשיך בלימודים באוניברסיטה, אמי ניהלה אתי שיחות שכנוע ארוכות כדי שאוותר על "עליה", אך לשוא. בקושי היא השיגה אצלי שאוותר על הכשרה חקלאית ואלמד מקצוע. למדתי תפירה בבי'ס מקצועי לגזירה ותפירת בגדי נשים, לימודים מאוד תיאורטיים. מעט מאוד פרקטיקה. לכן כשבאתי לקיבוץ לא יכולתי להרוויח כסף בעבודה עצמאית בתפירה, השתתפתי ב"סלון לתפירת שמלות לנשים"  שפתחה אסתה בקיבוץ.

הקהילה היהודית בעירנו והרחוב היהודי                                                                                                                                       
 קרוב למחצית האוכלוסייה בקאליש היו יהודים, רובם היו מרוכזים במספר רחובות, שם היו להם בתים, חנויות, בתי ספר ובתי כנסת. חיי היהודים היו ערים, הם היו מאורגנים בהרבה מפלגות החל מה"אגודה" וכלה ב"בונד", ציונים קומוניסטים, תנועות נוער מכל הסוגים, ביניהם "החלוץ" ו"השומר הצעיר".  בעיר היו כמובן כמה בתי כנסת. במרכז העיר עמד בית הכנסת הגדול, עם אולם גדול לגברים ומרפסת רחבת ידיים לנשים. את התפילות ניהל חזן העיר שמשפחתו הייתה ידועה בכל אירופה, היה לו אח חזן בברלין, בלונדון ואולי עוד...
אבי היה מתפלל ב"בית המדרש ", זה היה מקום תפילה רק לגברים. פעם אחת בשנה היה אבי לוקח אותי לשם, ב"שמחת תורה" וזה באמת היה ערב שמח, הגברים המתפללים היו מביאים לשם את ילדיהם בלי הבדל מין וגיל. לכולנו היו דגלים מקושטים בנרות דולקים, היו נושאים אותנו על הכתפיים ושרים ורוקדים. החסידים היו מתפללים ב"חדר", כמובן רק הגברים. בנוסף לכך היה בעיר בית כנסת רפורמי "סינגוגה" בו היו מתפללים אסימילטורים והאליטה של התושבים היהודיים: רופאים, מהנדסים, עורכי – דין. בעיקר היו ממלאים את בית הכנסת בשבתות וחגים. בחגים היו באות גם נשותיהם. ב"סינגוגה" בחגים הייתה מתפללת גם אמי, למרות שאבי לא היה בו. שם הייתי גם אני מבקרת אותה, לכאן היו מזמינים  בתשלום רב וחזנים מפורסמים מחוץ לעיר.
המפלגה הציונית הייתה חזקה, הייתה לה  גם בת – "הציונים הצעירים". לעיתים קרובות היו מבקרים שליחים מהארץ וערכו הרצאות וסיפורים על מה שנעשה בארץ. השפה באסיפות אלה הייתה פולנית. העברית המקודשת לא הייתה ידועה מספיק. את האידיש אסור היה להזכיר, היא הייתה המונופול של הבונד – אויב הציונים.
ליהודים היו חיי ספורט מפותחים גם מחוץ לארגוני הנוער. היה לנו אולם ספורט מפואר. רוב העסקים של היהודים היו מרוכזים ב"רחוב הזהב", אשר נקרא בשפת היום יום של כלל האוכלוסייה   הרחוב היהודי – פה היו החנויות, פה התרכזו בעלי המלאכה, פה היה בית הכנסת הגדול וכאן היה גם  קן השומר הצעיר.
באנטישמיות נפגשנו ברחוב וגם בבית הספר. לא פעם שמענו מפולני את הקריאה "אף יהודי", סמל ידוע של יהודי, לא פעם שמענו את הגרסה  "יש לו אף ארוך כמו ליהודי". הייתה תקופה מסוימת של נציונאליות מוגזמת במשטר הפולני ואז הפולנים היו שוברים שמשות בחנויות היהודים, מתנפלים על יהודים בעלי זקנים. לא  אשכח לעולם את תמונת אבי שחזר מהעיר קצוץ זקן.
אבי דיבר רק אידיש אולם אחי ואני דיברנו פולנית. ההורים פחדו פן דיבור באידיש ישפיע על המבטא הפולני ובית הספר יוריד  לנו ציונים על כך.

העלייה  לארץ ישראל 
אבי, בתור יהודי אדוק התנגד לציונות: "רק עם בוא המשיח תקום המדינה המחודשת". גם אימא לא הייתה ציונית. היא ידעה שארץ ישראל חרבה, מאוכלסת הערבים. שני הוריי התנגדו מאד לעלייתי ארצה, אימא בכתה, היא רצתה שאלמד באוניברסיטה, היא חשבה שיהיה לנו קשה להסתגל לחיים החדשים, כשראתה שאני איתנה בדעתי לעלות לארץ, מילאה לי את המזוודה במיטב הבגדים. לקחתי אתי אלבום  ובו צילומים רבים של המשפחה. עליתי ארצה בשנת 1931. הגעתי באנייה לנמל חיפה.  רוב היהודים אז גרו בערים חיפה, תל אביב וירושלים. אנחנו הצעירים חניכי "השומר הצעיר" שאפנו לחיי שיתוף ויושר והקמנו את הקיבוצים. הגעתי לקיבוץ שהיה בחדרה, עדיין לא בהתיישבות,  התקיימנו מעבודה שכירה – הבחורים לרוב עבדו בבנין, הבחורות בתור עוזרות בית, בכביסת חיתולים לאימהות צעירות. לשם זה הצטרכתי לעבור "הכשרה". סידרו אותי בקיבוץ לכביסה כדי שידיי העדינות שבעיר מולדתי לא ידעו עבודה פיזית מהי, יקבלו את השלפוחיות הראשונות עוד בקיבוץ ולא אצל נותני העבודה.

ההתיישבות בקיבוץ 
מעלייתי בשנת 1931 ועד 1936 הייתי בקיבוץ עין החורש שהיה עדיין בחדרה. ב – 1936 עברתי עם יהודה להתיישבות בקבוצת כרכור (המקום בו נמצאת היום חצר הראשונים של קיבוץ עין שמר). החצר הייתה מוקפת חומה, השירותים היו מחוץ לחומה – די רחוק כדי להגיע במקרה הצורך, בכל מזג אוויר ובפרט בלילה, בגשם ובחושך – לא היה נעים, לכן ניצלנו את החושך והסתדרנו עם הטלת השתן בלילה על יד הצריפים. צריך להודות שריח לא נעים של שתן רדף אותנו על יד צריפי המגורים.  גם שני הבתים שנבנו ע'י הסוכנות היו ללא שירותים.
באותה החצר עמד כבר "בית האבן", ובו חדר האוכל, המרפאה ורופא השיניים. בקומה השנייה היו שני חדרים גדולים (עם 5 מיטות של רווקים או רווקות) ושני חדרים קטנים – חדרי המשפחות, אבל בגלל מצוקת הדיור גרו שם 3 אנשים – זוג + אדם שלישי שקראנו לו "פרימוס". כשעלינו על אדמתנו השטח היה חרב, בלי סימן של עץ או שיח. בזמן הראשון עבדתי בסיקול אבנים כדי להכשיר את האדמה לחקלאות. אחר כך שנים רבות בחינוך.

עד כאן שרה על עצמה  - ובתה  מירי משלימה 
שרה היום קשישה בת 87, עובדת במחסן הבגדים. היום כבכל ימיה מסורה מאד לעבודה. כפי שציינה עבדה מרבית חייה בחינוך כמטפלת. גידלה שני מחזורים מלאים מבית התינוקות עד כתה י'ב, הייתה מטפלת במוסד החינוכי במשמר העמק בימיו הראשונים, נתנה עזרה לימודית במתמטיקה לתלמידי "מבואות עירון".
היא אישה אינטליגנטית מאוד שויתרה על לימודים באוניברסיטה בעבור עלייה לארץ והתיישבות בקיבוץ, וכשהיא מספרת בעצב כמה אימה רצתה שלמד באוניברסיטה אני מנסה לנחמה ואומרת שאני בלימודי באוניברסיטה הגשמתי את משאת הלב של אימה.
שרה תמיד הרבתה לקרוא ספרים, טיפחה את עולמה הרוחני יותר מאשר את מראה והופעתה החיצונית.
שרה האמינה מאד בדרך הקיבוצית אך כאם סבלה שאינה יכולה להיות יותר עם ילדיה. בשיחותינו כיום היא מכירה בטעויות החינוך המשותף ומסתכלת עליו בביקורתיות. היא שמחה בשבילי שזכיתי לחיי הורות יותר מלאה. שרה, אישה שקטה, נעימה וחמה, אוהבת את משפחתה, דואגת ומתעניינת בשלום ילדיה  ו – 12 נכדיה. היא מספרת שהיו לה חיים טובים מאוד עם יהודה, בעלה. היא מאוד הצטערה שאימה לא זכתה להכירו. עצוב לה מאוד מאז שיהודה  נפטר, אחרי כמעט 60 שנות חיים משותפים – נותרה לבד. בנוסף לכך בריאותה כבר לא כשהייתה.
אני ושני אחי משתדלים להקל עליה ולעזור לה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה