חפש בפינת יזכור

ניומקה בן אשר

1981-1911
החודש, בנובמבר ,2011 ימלאו 30 שנה למותם הטרגי של הורינו חנה ניומקה בן אשר.
משך כל השנים אנו מקיימים בעקביות אזכרה להורים. אתנו מתכנסים – בני המשפחה עד דור רביעי, חברי קיבוץ שהיו קרובים להורינו ולנו, וחברים מכל הארץ. לפלא היא בעינינו ההתכנסות הזו.
בבית הקברות, כל שנה, אנחנו מספרים את סיפורם וסיפור המקום, כאשר רבים מהנוכחים מגוללים ברגש ובכבוד את המפגש האישי שהיה להם עם ההורים שלנו.
אין ספק שהתאונה המחרידה שפקדה אז, ב –  1981 את הקיבוץ, בה נהרגו גם בני משפחת גת, היתה מכה קשה מאוד לכולם.
כן, זה קרה לפני 30 שנה.
במשך 30 שנה חלפו עברו אירועים רבים ששטפו את חיינו.
בשנים הללו בגרנו גם אנחנו, שיבה וקמטים ונכדים ואהבות ושגרה. מי בכלל יכול לומר מה היה אחרי 20 שנה או לפני שנתיים...

אולם אנחנו כן יכולים להצביע על הרגע אשר לפניו היינו משפחה שלמה ואחריו לא היינו יותר משפחה שלמה.
כל אחד מאיתנו נושא לפרטיו, עד כדי דקויות בלתי נשכחות,  את המקום והמצב בו הוא קיבל את הידיעה הנוראה.
כל אחד מעכל אחרת ומעבד אחרת. דומה הדבר לאבדן נורא, שפוקד אנשים רבים שחיים איתנו.

ההורים שלנו היו בשבילנו בית של חום ואהבה, ואוזן קשבת בשעת צרה. "הם היו אנשים פשוטים" כפי שנכתב בשיר "כי מותר לשגות לאנשים פשוטים."
אז איך ממשיכים הלאה? מה היתה אומרת אמא על הא ומה היה עושה אבא בנוגע לדא. האם קיבלנו מהם דברים של אופי? האם נצליח לשמר את המסגרת המשפחתית? האם הקיבוץ אותו החליטו להגשים לפני שנות דור יהיה עוד בית גם לנו וגם לילדינו ואולי גם לנכדינו?

ניחמו אותנו, שנחסכה מהם זקנה קשה ומכאיבה. אבל כמה קשה פתאום להתייתם.
עטפו אותנו וחיבקו אותנו, אך אנחנו ערגנו לסיפוריו מלאי הפאתוס של אבא עם כל הגוף וכל הנשמה, ולעוגת השמרים המיוחדת כל-כך של אמא, ולשיחות מהטלפון הציבורי על כל מה שקורה ועל מה שבין השורות, ולהרגשה שאתה תמיד רצוי ולמילה הטובה בלי חשבון.

ואחר-כך זרמו השנים וגם אנחנו כבר סבים וחלקנו אפילו עבר את גילם של ההורים כשנהרגו בתאונה. גם אנחנו נרגענו והתמתנו.
אנחנו מנסים לעקוב אחרי ההתפתחויות של  הזמן החדש – מחשבים אי-פונים ודומיהם, כמו שהם רק חלמו לעשות רישיון נהיגה. עם כל הקדמה והריצה בעקבות ההישגים, וגם הגדלת המשפחה עם הדאגות והשמחות, וההתמודדות החברתית של כל אחד – הם תמיד יושבים בנו פנימה.
שהרי אי-אפשר להיעלם פתאום, ובוודאי לא בשביל הנשארים. וכך, לפעמים, גם היום, הם מופיעים להם בתוך התחושות והמחשבות והחוויות שלנו.

30 שנה, וכאילו לא עברו 30 שנה.
אומרים: "יהי זכרם ברוך" ואנחנו זוכרים אותם, כי איננו יכולים ואיננו רוצים לשכוח את ההורים שלנו.
                                                                הבנים
                                                                דוד, בת-עמי ושלמה

הם היו אנשים פשוטים / בת עמי




הם היו אנשים פשוטים,
שהולכים יום-יום בשביל,
שמטים אוזן קשבת,
שותפים למערכת.
פשוט, אנשים פשוטים.

הם היו אנשים פשוטים.
לא ענקים
ולא סוללי-דרך,
  
לא מישרי-הרים
ולא הראשונים
לשאת את  הדגל
פשוט, אנשים פשוטים.

הם היו אנשים פשוטים,
ואולי זו הסיבה, שאהבנו אותם,
שהרגשנו יחד איתם.
וגם כששגו ויתרנו,
כי מותר לשגות,
 מותר לשגות לאנשים פשוטים.

                                     



הלוויה שאינה דומה לאף אחת אחרת // מנו אלון                        
האירוע הנורא אירע מספר חודשים לאחר כניסתי לתפקיד המזכיר. בשעה קרובה לחצות, נקראתי להגיע לשער הקיבוץ שם חיכו לי שני שוטרים ובפיהם הודעה על תאונת דרכים בה היה מעורב רכב שלנו. שני ילדים ושלושה מבוגרים נהרגו ואשה אחת פצועה קשה בלי שום פרטים נוספים. את אירועי הלילה ההוא לא אשכח, במיוחד טבוע בי הרגע של זיהוי גופות ההרוגים. את בשורת האיוב לדינה ודוד, כפי שסיפרה עידית, דחינו לשעות הבוקר. לאחר מכן כינסתי מספר חברי מזכירות והחלטנו על היערכות מיוחדת לקראת הלוויה המשותפת לחמשת הניספים.
מאז הבאתי למנוחת עולמים חברים רבים וביניהם הורי רות ויעקב, אך את העוצמה של הכאב והצער שהיו באירוע הזה אשא עימי עוד זמן רב.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה