חפש בפינת יזכור

פירה (אסתר) הררי (אורבוך)

1913 - 2008


אמא אהובה שלנו

אשה צנועה, יפה, שתמיד מסבירה פנים ומחייכת.
היית אמא וחברה הכי טובה שאפשר לבקש.
תמיד קשובה, מבינה, עדינה וגם תקיפה ועקשנית.
ידעת לעזור ולייעץ מניסיונך הרב בעדינות ובחכמה.
היית אשת ספר ורוח. תמיד חרוצה ונותנת את הנשמה בכל מקום עבודה ומקפידה על שעות מעל ומעבר.

אמא חייתה עד הסוף חיים יפים. תמיד יפה ומטופחת, מאוד חשוב היה לך המראה היפה והאסתטי והקפדת על כל פרט ופרט, מסיכה עד צעיף ושמלה.
תמיד אמרת לנו שחשוב מאוד להכין את גופך לעת זקנה ולשמור את הראש צלול עד הסוף. ולכן כל בוקר פתחת בהתעמלות לפני העבודה, אחרי מנוחת הצהריים שוב התעמלת. הלכת בשבילי הקיבוץ וכשאיבדת את שיווי המשקל, לא ויתרת וצעדת בעזרת העגלה שעה בכל יום כדי לשמור על הכושר ולא ויתרת, גם כשלא הרגשת טוב. וכדי שהראש יעבוד טוב כדברייך, למדת פסיכולוגיה, קראת ספרים, עיתון, הסתכלת בטלוויזיה בשביל להיות בעניינים.

ביום הולדתך ה- 93 לפני שנה וחצי, סיפרת לנו שוב את סיפור חייך המרתק ואז הבנו שתמיד היית לוחמת. לחמת להיכנס לשומר הצעיר, כי היית קטנה, וכשנכנסת עלית בדרגות עד שפקדת על קן קישינייב. כשהחלטת עלות לישראל אחרי אחותך הגדולה והוריך סירבו לתת לילדה הקטנה לעזוב אותם, סידרת אותם ואמרת שאת מתחתנת וכך הם הסכימו שתעלי לישראל. כך הצלת את חייך. הובלת שביתה בבית חרושת "יצהר" משום ששתי פרוטות לא הספיקו ולכן פוטרת.
כשהגעת לעין שמר לחמת לעבוד בבניין ואחרי זה בגן ירק.

אחרי שאסא נולד לא הצלחת ללדת שנית ורק אחרי 8 שנים של הפלות הצלחת ללדת שוב.
כל השנים אבא עבד בחוץ ואת גידלת אותנו לבד באהבה, בסבלנות ובמסירות. כשחלית לפני שנה, לא ויתרת והמשכת את חייך כרגיל. גם כשעברת לדירונית כדי להיות קרובה יותר לאחיות והרגשת לא טוב, לא ויתרת על העצמאות שלך.

לפני כארבעה חודשים המחלה התגברה וידענו שזמנך קצוב. שוב הפתעת את כולם, למרות הכאבים לחמת ולא רצית להיפרד מאתנו, עד שבישרנו לך שהנין השמיני שלך נולד. אמרת מזל טוב והלכת לישון ולא התעוררת עוד.

אמא הקמת משפחה אהובה, נהדרת, מלוכדת.
כולנו אוהבים אותך מאוד.
תנוחי על משכבך בשלום.

ע נ ת ו א ס א



א ל פ י ר ה מ ע ד י נ ה

אשרי אסא וענת אשר זכו לאמא כמוך, ולנכדיך אשר עליהם הרעפת את אהבתך הרבה.
אשרי הקהילה, ביתך עין-שמר, אשר זכה לאמץ אותך לשורותיו, אישה גדולה, נבונה, נאה, שנונה.
ואשרי מיכאל, אישך שלצידו עמדת שנים, האשה שעמו.
אשרינו כי הכרנו אותך חזקה, מעניינת, ברת משמעת עצמית הקוראת תגר לאלוהים בשמים המנצח על המוות כעל החיים.
כיניתי את הקבוצה שחזרה ונכנסה אליך כמעט מדי יום "החברים של פירה". באו גם לא בתפקיד סיעודי, סתם לבקרך מאכפתיות ואהבה, אליהם הקרנת חזרה אור.
כבד לי הסוף. לך פירה, אישה גיבורה. נוחי על משכבך בשלום.
ברוך דיין אמת.
הזוג הצעיר, פירה ומיכאל בביקור
בפולניה לקבל את אישור הוריה
של פירה

פ י ר ה י ק ר ה
22 שנים עשית ב"הדרן", כברת דרך מאוד ארוכה ומשמעותית בחייך.
הרגשנו שזה ביתך השני.
עבודתך הייתה ייחודית רק לך – אריגת שטיחים.
השקעת בהם הרבה מחשבה ואהבה. היית אומרת: לפני כל התחלת שטיח אני חושבת אפילו בלילה איזה צבעים ומה המרקם בו אבחר.
בחריצות של נמלה צנועה ושקטה, מרוכזת בעבודתך בחדר משלך (על מנת להיות תמיד מרוכזת), כשברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית.
יצרת שטיחים מלאי צבע ביד מדויקת להפליא. אנשים השתהו על העבודה הכל כך מדויקת ויפה שנעשתה על ידי אישה בגילך. ואנו – עובדות הדרן התגאינו בך!

אהבת לספר על משפחתך הענפה ילדיך, נכדייך ונינייך באהבה ובגאווה והרגשנו עד כמה הם יקרים לך. הרגשנו מדברייך שהם מחזירים לך באותה מטבע ועינייך ברקו מאושר.
ברגעים אלה הסתכלתי בעיניך הכחולות וחשבתי: כחול עמוק כזה לא ראיתי אצל איש.

דמותך תלווה אותנו עוד שנים רבות. דמות של אשה עצמאית, צלולת דעת ומעשה.
יקרת לנו פירה.
יהי זכרך ברוך.

א י ה מ ל ו מ ן



פירה נפטרה בשיבה טובה בת 95.

עוד לפני זמן קצר פגשנו אותה על המדרכה מהלכת במרץ ואחר כך בעזרת הליכון.
בנוף העופות הססגוני של עין שמר, היא הייתה ציפור קצת יוצאת דופן.
קודם כל – לא פולנייה. תרבותית, שקטה, את הכאב – והיה הרבה כאב בחיי הארץ והקיבוץ אז – והיא גם איבדה תינוק – את הכאב הבליעה בתוכה.

כמה מעט אנו יודעים על חברים המתהלכים בתוכנו שנים כה רבות.

"נולדתי באודסה" – היא מספרת – אמי נולדה בקייב , אוקראינה. הוריה נרצחו על ידי הקוזקים והיא התחבאה בארון וכך ניצלה.
כשהייתי בת 11 עברנו לקישינייב בגלל הפוגרומים שהיו ברוסיה. אבי עסק בענייני יערות לפחם והיינו עשירים מאוד. גרנו בבית גדול כמו טירה.
בגיל 11 נכנסתי לשומר הצעיר, אבל הוריי ניסו להוציא אותי כשגילו שזו תנועה ציונית.
אבל לא וויתרתי"

פירה הייתה פעילה מאוד בתנועה. הייתה ראש גדוד ואחר כך ראש הקן בקישינייב, בקן שמנה 200 חניכים.

היא עלתה בשנת 33 לבדה, עם בחור שנישאה לו בחתונה פיקטיבית. הוריה נתנו לה נדוניה גדולה, המון פרוות, מעילים, בגדים, נעליים, לבנים ממשי – והיא נתנה הכל לקיבוץ.
הקיבוץ הרוסי אליו רצתה להצטרף התפורר והיא עברה לקיבוץ דן. הגרעין שלה, אלה שנשארו היו מיועדים להשלים את קיבוץ שריד. לאחר זמן מה עזבה את דן עם החבר שלה ווילי וחיה בתל אביב, עבדה כפועלת בבית החרושת "יצהר".
אז החליטה לחזור ולהצטרף לקיבוץ שריד. השנה היתה 1935.
היות והיתה יפה מאוד היו לה הרבה מחזרים, ביניהם נתן פלד בשריד.
היא התכוונה להצטרף לחבריה שם.
בדרך התעכבה בעין שמר לבקר חברים. "החברים פה התלבשו עלי. אני לא ידעתי עברית, ומיכל ידע לדבר אלי ברוסית. הוא התחיל לחזר אחרי באופן רציני – וכך נשארתי בעין שמר, למרות שכל החיים רציתי לחזור לשריד, שם היו לי חברים עוד מגיל 11.... אבל לאט לאט השלמתי.

היו לי פה חיים די קשים. הטיפוס הפולני הוא אחר לגמרי מהרוסי. אבל מיכל היה ג'נטלמן ומחונך היטב ובעל נימוסים.. כשנסענו להציג את חתני בפני הורי הם התרשמו ממנו מאוד והיות וגם היה מבוגר ממני, הם אמרו: "טוב מאוד, את מאוד עדינה, הוא ישמור עליך".

פירה עבדה בפרדסים, בכביסה כעוזרת בית, בגן הירק, במטעים, שנים רבות בחינוך ילדים והיתה מוציאה שישיות מבית התינוקות. עבדה עם קבוצות "אורן" ו"רימון" וארבע שנים טיפלה בחברת נוער. אחר כך נשלחה לקורס תפירה ו- 19 שנה הייתה תופרת. אז נפגעה עינה ולא יכלה יותר לתפור וב- 86 עם יסוד "הדרן" ע"י שרהל'ה, התחילה לארוג שם שטיחים שנמכרו היטב.
היא לא ניגנה "כינור ראשון" – אבל הייתה חברה מועילה בתזמורת: קדנציות רבות בועדת תרבות, בועדות חברים, בועדות קשישים, בוועדות חינוך ובמוסד.

כמו לחברות רבות – ואולי בניגוד לגברים – לפירה לא היה קל אז, בתקופה החלוצית, בבית הילדים המשותף.
"בערב, כשהיינו רוצות לראות את הילדים, אם הם מכוסים, היינו צריכות להתגנב. היינו עומדות ליד החלונות מחכות שהמטפלת תלך. הילדים היו יושבים קשורים לסירים. פעם הבן שלי נפל מהסיר ושבר את שתי השיניים היחידות שלו והילד צרח. עמדתי ליד החלון ולא יכולתי להתאפק. נכנסתי והתחלתי לנקות אותו. נכנסה המטפלת וצעקה: החוצה! ואני בכיתי ויצאתי".

פעם סיפרה לי על תקופת ההנקה, כשהייתה צריכה להניק שני ילדים, והאם השנייה שלא היה לה חלב הייתה עומדת מאחורי גבה, מכה לה על הכתף וצועקת: "נו, נו כבר" – כדי שתעבור להניק את הילד שלה.

אחד אחד הם מסתלקים והופכים לזיכרון, הדור הראשון. דרך ארוכה וקשה הלכת, פירה, אבל זכית לשיבה טוב, ילדים ונכדים. ראיתי לפי חיוכך בשנותייך האחרונות שאת מפויסת, למרות הזיקנה.
הסתלקת מאתנו בערב פסח, בשנת השישים למדינה. בנית מפעל גדול שלא היה כמוהו בתולדות האנושות וגם שילמת מחירים –
את, נערה מפונקת מבית עשיר.

היי גאה בחייך ובפועלך.

ע ל י א.


קווים לדמותה של פירה.

זכות גדולה הייתה לי להכיר את פירה. זה היה עם נישואיה של ענת ויוסי אחי. מהרגע הראשון התיידדנו ושמחנו תמיד לשוחח בטלפון ולהיפגש בחגים ובאירועים המשפחתיים.
אהבתי את נועם הליכותיה, את החיוך התמידי שעל פניה היפות, את הסבלנות והסובלנות שלה כלפי הסובבים אותה, את זקיפות קומתה (על אף היותה קטנת מידות), את האופטימיות שהיא שידרה, למרות שבריאותה לאחרונה לא היתה במיטבה.
מעולם לא התלוננה – קושי וכאב קיבלה בהבנה וסלחנות והעיקר לא להכביד.

בכל מפגש איתה לא ניתן היה להתעלם מתכונותיה הרבות שאפיינו אותה.
זכור לי היטב באחד המפגשים הנ"ל בערב פסח מלפני כארבע שנים, כשהתארחתי עם משפחתי בגבע. אחד מנכדי הקטנים נעמד מולה כולו נדהם מזקיפות קומתה למרות גילה המופלג. במשך כל הערב לא הסיר את מבטו ממנה וחזר על אותו משפט: "סבתא, מעולם לא ראיתי אישה מבוגרת בגילה (אז בת 90 פלוס) כל כך זקופה, ללא תמיכה, גם בלי מקל סבא וגם צלולה וחייכנית!!".
היום היה לי קשה לבשר לו שאותה הדמות המיוחדת שהעריץ, נפרדה מאתנו בערב פסח (כמה סמלי הדבר!!). היה לו עצוב לקבל את הידיעה ולאחר שהתעשת, היה לו חשוב לוודא שהאישה הג'ינג'ית החייכנית, נשארה זקופה גם במותה.

פירה זכתה והתברכה בילדים טובים (אסא וענת) ומסורים, בנכדים ונינים שכיבדו אותה והחזירו לה אהבה לאורך כל השנים.
מספר ימים לפני לכתה מאתנו נולד עוד נין במזל טוב ויבדל לחיים ארוכים – היה מאוד חשוב לנכד שלה אורי, ליידע את סבתא רבא על היוולדו של הנין החדש ואכן היא עוד זכתה.

פירה יקרה שלנו, אהבנו אותך ואת אישיותך הקסומה – כך נזכרך לעד.
נוחי בשלום על משכבך –
יהיה זכרך ברוך.

א ס ת ר



אני רוצה לספר על פירה ז"ל שליוויתי אותה משך שנה, עוד בביתה הקודם.

נפגשתי עם אישה נעימת הליכות.
נעים היה לשוחח איתה וכשעברה לדירונית הקשר בינינו נמשך. היה חשוב לי לראותה בבוקר ובערב, לשוחח אתה ונוצרו בינינו קשרים מאוד חמים, קראתי להם בשם חיבה – פרפורה וזה מאוד נעם לה. עם ילדיה נוצרו קשרים טובים וראיתי באיזה דאגה ואהבה רבה הם טיפלו בה. עובדי בית דורות אהבו וכיבדו אותה, כי היא היתה אשה צלולה בדעתה ואפשר היה ליצור אתה קשר של כבוד.

נזכור את חיוכה ואישיותה הנעימה.
תנחומי למשפחה.
שאקר ועובדי בית דורות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה