חפש בפינת יזכור

גצל ארליכמן

1901-1955



מדבריו של אשר בשבעה לגצל. 1955"לא פעם תמהו? האמנם היה פדגוג טבעי מבטן ומלידה ופתע דרך כוכבו ונתגלה? לא יפה רוח, לא חובש ישיבות וחניך גימנסיות, לא תלמיד אקדמיות, מוסמך האוניברסיטאות של גורקי היה האדם. שליח! חייל חלוץ!עקשן בלתי מתפשר לוהט בחום איטי, שקט בל ייכבה.כזה היה האיש גצל. ובסקרי דרך יגע ארוכה זו ידעתי, וי לי בידיעה זו. אל בין רגבייך עין שמר, הבאנו בדווי רוטט רמץ לוחש ממדורת הדור. לפינתנו נטלנו שכול ויתמות. חלל ריק שלא יתמלא עוד"

-----------------------

מתוך מאמר שכתב מיטק על גצל. – 29.6.1956
גצל – אחד הותיקים בינינו ועם זאת סמל הרעננות ברוח ובמעשה – איננו עוד איתנו. לדמעות הצער והכאב חסר האונים, מתלווה בהכרח, איזו הרגשה של כבוד וגאוה על חיים כה טהורים ומלאים, ברוכי מעשים ודרוכי מלחמה. בימי סערות כבדות מסביב לנו וקשיים מעיקים בחיינו, בימים בהם נפגשים פגישה גורלית אבות ובנים בנתיב ההגשמה המשותפת יחסרו מאוד יושר המצפון, החברות הטובה והקנאות הלוחמת של גצל. ולוואי וישמשו לכולנו צוואה.

-----------------------

שם המוסד – יעקב אלון
לפי החלטת עובדי המוסד והמזכירות נקבע שם המוסד לזכרו של גצל: "המוסד החינוכי של השומר הצעיר איזור מנשה על שם גצל ארליכמן".

-----------------------

גצל המחנך - חניך מקבוצת "רימון"
עודנו מייחלים ומחכים להחלמתך, למען לשוב למסכת לימודינו הרגילה – והנה באה הידיעה הבלתי נתפסת, המהממת על מותך. צמאים לקולך המוכיח, לתורתך למוסרך, לידידותך – נקרעת מעלינו בכוח איתנם זר, מפחיד וקודר.כיצד נוכל ולו אך להעלות בדמיוננו את גופך הער, הפעלתן, מלא החיים כאחד מאיתנו – והוא כלוא באדמה.. אותה אדמה, שכה הרבה חייבת לזיעתו ולדמו....כיצד נפרד מדמותך, שכל אות ותג במחברותינו ספוגה ישותך, את להט מילותיך, כשכל קו ועצם בביתנו ובמוסד ארוגים ושזורים בנשמתך, בדם ליבך, אין יום ואין מאורע, שזכרונם אינו שזור בדמותך הערה, הפעלתנית והדואגת. ואין אחד בנו, שלא על ברכיך, נסער ונלבט מצא סעד ועצה. אולי נדע ברבות הימים לכאוב את מותך בהשקט, אך לעולם לא נוכל להינתק ממך, גצל, כי בנו אתה"."ידענו כי לא רבים נותבים בחייהם דרך חיים גדולה ומפוארת כמוך, לא רבים ידעו בצורה כה מושלמת לערות את גופם ונשמתם למען הקולקטיב. נחמתנו היחידה כי נוכל אף אנו להטות שכם נאמן למפעל חייך, לשאת בנאמנות ובכבוד בדרך החיים למענה עשית כה הרבה, כדי להעשירנו."

-----------------------

מורי ומחנכי – אילנה קב' "אורן"
הכל היה סביב כרגיל, כמו בכל יום יצאנו עם בוקר לעבודה ועדיין הכל היה כמו תמיד.. וכה, פתאום נודע לי כי את גצל לא נוסיף לראות. את גצל שכה הרבינו לראות ולשמוע. שכל חיינו קשורים בו, שהכרנו בו כל פרט ולו גם הקטן ביותר. ושוב כבר הכל שלא כרגיל. הכל נראה לי כה אבל, העצים, הציפורים, האנשים. ונדמה גם בנייני המוסד, שבהם לימד, וחינך אותנו, את "תומר", ו"רימון"... ומדוע הנקודה? הן יכולות היו לבוא ברשימה זו עוד ועוד ועוד קבוצות. גצל הלך איתנו צעד-צעד, בסבלנותו ועקשנותו שלא ידעו להסוג.הימים היו ימי סוף דצמבר. התאספנו כולנו בחדרם של גצל וחנה, לחוג את יום הולדתו של חגי (היינו אולי בכיתה הראשונה של המוסד). היה עליז ושמח כמו שלא היה בשום יום הולדת. אולם העליזות הגיעה למרום פסגתה עת החלו המבוגרים לשחק. לא אשכח איך עמדנו כולנו צפופים סביב ושידלנו את גצל כי יאות לשחק נגד יעקב במשחק כיבוי הנר, הוא נעתר להפצרותינו. גצל ויעקב (שניהם במרכז) מנסים לכבות האחד את נרו של השני..וכך שנים היו מהלכים שניהם, כשאנו עוקבים בענין על הזוג המוזר הזה, על הבדלי הגובה והשיחות ביניהם.ידענו כל תנועה של גצל, כאשר היה מסיר את משקפיו ובכובד ראש מרכיבם בחזרה. ידענו גם מה יגיד.בכיתה גם היה בנו – חגי ואף פעם לא הרגשנו כי אל בנו ינהג לפנים משורת הדין, הוא אהב את כולנו כאילו היינו בניו. גצל השכיל להבין כל פרט בקבוצה.וההליכה לצבא.. כאשר יצאנו אנו הבנות לשירות איך היה גצל דואג וחרד לכל פרט. אני זוכרת את ידו המונפת לשלום: תצליחו! וכאשר באנו לחופשה התענין בכל אחד מחניכיו, מה הרגשתו והיכן הוא משרת., הוא המשיך להיות מחנכנו. ושוב דצמבר, יום הולדתו של חגי, אך מה רבה הדאבה, מה נוקב הצער וגצל איננו עמנו.והן כה זקוקים אנו לך..."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה